מפלתה של העיר תהיה כה מוחלטת, עד שהיא תושפל עד עפר ותירמס. המילה תִּרְמְסֶנָּה מבטאת עניין של דריכה, והמילה פַּעֲמֵי משמעותה רגלים הפוסעות ודורכות [מצודת ציון, אבן עזרא]. עוצמת ההשפלה מודגשת בכך שהעיר אינה נרמסת על ידי רגלי שרים או גיבורים, אלא דווקא על ידי כל רגל מזדמנת, ואפילו רגליהם של העניים והחלשים ביותר [אבן עזרא, מלבי"ם, שד"ל]. זהו היפוך מעמדות מוחלט: העניים שדוכאו בעבר תחת המעמדות הגבוהים של העיר, הם אלו שידרכו כעת על חורבותיה [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק טומן בחובו משמעות לאומית והיסטורית. העניים והדלים מסמלים את עם ישראל, שהיה שפל, מוכנע ומשועבד, וכעת יזכה לגבורה, ירמוס את גאוות אויביו ויהפוך לאדון על אלו ששיעבדו אותו [רד"ק, מצודת דוד]. גישה נוספת מזהה בפסוק רובד משיחי: רַגְלֵי עָנִי רומז למלך המשיח, שעליו נאמר בנבואה אחרת "עני ורוכב על חמור", בעוד שפַּעֲמֵי דַלִּים מתייחס לעם ישראל שהיו שפלים ודלים עד כה [רש"י].
בעוד שחלק מהפרשנים רואים בכפילות הפסוק סגנון פיוטי רגיל של חזרה על אותו רעיון במילים שונות [רד"ק, מצודת דוד], יש המדייקים בהבדלים הדקים שבין המונחים. על פי גישה זו, התואר עָנִי אינו מעיד בהכרח על חוסר ממון, אלא על ענווה ושפלות רוח, ומתייחס למלך הצדיק. לעומת זאת, התואר דַלִּים מתאר חוסר ממשי במשאבים, בשכל או בבריאות. הבדל נוסף קיים בין רָגֶל, המציינת את הרגל כולה, לבין פַּעֲמֵי, המציינת את הצעד בלבד. לפיכך, תחילה ירמוס המלך הצדיק את העיר ברגלו, ולאחר מכן אפילו הדלים יוכלו להשחית אותה בקלות, רק מעצם מדרך צעדיהם [מלבי"ם].