דימוי עז של הריון וצירי לידה משמש כאן כדי לתאר את ציפייתו המיוסרת של עם ישראל לגאולה במהלך שנות הגלות, ואת מפחי הנפש החוזרים ונשנים כאשר התקוות מתבדות.
המילים הָרִינוּ חַלְנוּ מתארות את תהליך ההריון ואת החיל והרעד של כאבי הלידה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג משל לאישה הסובלת את קושי ההריון וצירי הלידה מתוך ציפייה לוולד, אך לבסוף מתברר כי כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ – הלידה היא של רוח בלבד, ללא ולד ממשי. משל זה מדמה מצב רפואי שבו אישה נראית הרה אך רחמה מלא ברוח בלבד [שד"ל]. משמעות הדבר היא שאין לעם ישראל במה להתנחם על סבל השעבוד, שכן הגאולה טרם הגיעה. כשם שאישה החווה צירי שווא יודעת שטרם הגיעה עת הלידה האמיתית וכי צפויים לה חבלים נוספים, כך ישראל בגלות אינם יכולים לשמוח מהצלה זמנית, ביודעם כי צרות נוספות עתידות לבוא בטרם תתרחש הגאולה השלמה [רד"ק]. מנגד, גישה שונה לחלוטין מציעה כי הלידה אינה ריקה אלא רוחנית: הייסורים העצומים הולידו בעם ישראל "רוח" של גבורה, נבואה, חכמה ותקווה נשגבת [מלבי"ם].
המשך הפסוק, יְשׁוּעֹת בַּל נַעֲשֶׂה אֶרֶץ, מבטא את חוסר האונים של העם. המילה אֶרֶץ נקראת כאילו נכתבה עם האות ב' בתחילתה (בארץ), והפועל נַעֲשֶׂה הוא בצורת סביל [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי למרות כל הסבל, אין בכוחם של ישראל להביא בכוחות עצמם ישועה לארצם ללא עזרת ה' [רש"י, שד"ל, אבן עזרא]. לפי הגישה הרוחנית, משמעות הדבר היא שישועה מוחלטת ואמיתית כלל אינה יכולה להתממש בעולם החומרי והגשמי הזה [מלבי"ם].
הפסוק נחתם במילים וּבַל יִפְּלוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל. הפירוש המקובל הוא ש"יושבי תבל" הם האימפריות הנוכריות (כדוגמת בבל) שכבשו את הארץ, וישראל מצרים על כך שאין בכוחם להפיל את אויביהם, שכן נפילת אומות העולם היא הסימן המובהק לגאולת ישראל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. לצד זאת, קיימות גישות נוספות להבנת מילים אלו: יש המפרשים את המילה יִפְּלוּ מלשון "פלא", כלומר, אומות העולם אינן מסוגלות לעשות פלא וישועה [רש"י בשם תרגום יונתן, אבן עזרא]. פירוש אחר רואה בכך תפילה ומשאלה שהישועות יגיעו עוד בטרם יתמוטטו יושבי תבל [ביאור שטיינזלץ]. לבסוף, יש המסבירים כי יושבי העולם החומרי פשוט אינם מתאימים ואינם ראויים לזכות באותה ישועה נשגבת [מלבי"ם].