קרה לכם פעם שחיכיתם למשהו ממש משמח, והייתם בטוחים שהוא עומד לקרות בכל רגע, אבל אז גיליתם שזה היה סתם ושתצטרכו להמשיך לחכות? התחושה הזו יכולה להיות מאוד מאכזבת. כך בדיוק הרגיש עם ישראל בשנים הארוכות שבהן היה רחוק מארצו. העם ציפה וחיכה לגאולה, וכדי לתאר את ההמתנה והאכזבה, הנביא משתמש בדוגמה של אישה שמצפה לתינוק. המילים הָרִינוּ חַלְנוּ מתארות מצב שבו אנחנו כמו אישה שעוברת את כל תהליך ההיריון ומרגישה את כאבי הלידה מתוך ציפייה, אבל בסוף מתברר שכְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ. כלומר, במקום שייוולד תינוק אמיתי, מתברר שזו הייתה רק רוח. המשל הזה מסביר שעם ישראל עבר זמנים קשים וחשב שהנה הגאולה מגיעה, אבל התקוות התפזרו ברוח והם הבינו שהם עדיין צריכים לחכות.
העם הרגיש חוסר אונים, והמילים יְשׁוּעֹת בַּל נַעֲשֶׂה אֶרֶץ מסבירות שלמרות כל הקושי, אין לעם ישראל מספיק כוח להביא בעצמו את הישועה לארץ בלי העזרה של ה'. בסוף, העם אומר וּבַל יִפְּלוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל. הכוונה כאן היא לאימפריות והעמים הזרים ששלטו בארץ. עם ישראל מצטער על כך שאין לו את היכולת להפיל את האויבים החזקים בעצמו, כי הוא יודע שרק כאשר הממלכות האלה ייפלו, יגיע הסימן האמיתי והברור לגאולה השלמה.