חזרתם של גולי ישראל לארצם מלווה בקריאה סמלית ומעשית לפתיחת השערים בפני השבים. הקריאה פִּתְחוּ שְׁעָרִים מתפרשת בכמה רבדים. במישור המעשי, זוהי קריאה לפתוח את שערי העיר ירושלים ללא פחד מאויבים [מצודת דוד], שכן ראוי שרק צדיקים כישראל יבואו וידורו בה [אבן עזרא]. במישור המטאפורי, השערים מסמלים את ארץ ישראל כולה, שעד כה הייתה כביכול סגורה ומסוגרת בפני העם בגלותו, ועתה היא נפתחת כדי לאפשר לגולים לשוב אליה [רד"ק, שד"ל]. יש המסבירים כי השערים היו סגורים בעבר משום שבעת פילוג הממלכה, עשרת השבטים עבדו עבודה זרה ומרדו במלכות בית דוד [מלבי"ם].
הנכנסים בשערים מתוארים כגוֹי צַדִּיק. תואר זה מכוון לעם ישראל שניקה את עצמו מחטאיו, והוא כעת צדיק במעשיו ובאמונתו [אברבנאל, מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בכך תיאור סלקטיבי של תהליך הגאולה: בתקופת קיבוץ הגלויות והצרות שילוו אותה, ימותו הפושעים והרשעים, ורק אלו שיישארו ויהוו עם צדיק יזכו לעלות להר ה' [אברבנאל].
הביטוי שֹׁמֵר אֱמֻנִים זוכה למגוון רחב של פירושים, הנעים בין המתנה, נאמנות לאל ומוסר חברתי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת את המילה שֹׁמֵר מלשון המתנה ותקווה. בדומה לביטוי "ואביו שמר את הדבר", משמעות הפסוק היא שעם ישראל המתין, ציפה ושמר על תקוותו לאורך כל שנות הגלות הארוכות, באמונה שלמה שה' יקיים את הבטחות הנביאים לגאולה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל].
לצד זאת, הפירוש מבטא נאמנות דתית: העם שמר על אמונתו בה' גם בגלות ולא פנה לעבודת אלילים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המרחיבים זאת גם לנאמנות פוליטית, לפיה העם חוזר להיות נאמן למלכות בית דוד ולא יחצה עוד לשתי ממלכות [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את הביטוי על דרך המוסר והיושר החברתי, לפיו האדם שומר על חוקי האמונה ודרכי האמת והצדק, ונושא ונותן ביושר עם הבריות [שד"ל]. בנוסף, המילה אֱמֻנִים נכתבת בפסוק חסר אות וי"ו, מה שהוביל לדרשת חז"ל כי הכוונה היא לאנשים שאומרים אמן [מנחת שי].