מתוך מעמקי הייאוש והמוות עולה חזון פלאי של תקווה, התחדשות ותחייה. נבואה זו מציגה את הניגוד המוחלט בין סופיות הקבר לבין ההבטחה האלוהית להקיץ את הרדומים, תוך שימוש בדימויים עזים של טל מחיה וארץ הפולטת את שוכניה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים יִֽחְי֣וּ מֵתֶ֔יךָ וכן נְבֵלָתִ֖י יְקוּמ֑וּן מתארות את תחיית המתים הפיזית לעתיד לבוא. תחייה זו מיועדת לצדיקים, ובפרט לאלו שהומתו על קידוש השם ומסרו את נפשם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. השימוש במילה נְבֵלָתִ֖י מתייחס לגופות הצדיקים [מצודת ציון], ויש המפרשים שהנביא כולל את עצמו בתוכם מתוך ביטחון שיקום גם הוא [רד"ק, אבן עזרא]. מנגד, קיימת גישה הרואה בפסוק משל לתקומת האומה: ישראל בגלות נחשבים כמתים, אך מכיוון שהם עמו של ה', הם עתידים לשוב לחיים ולצאת משעבוד [שד"ל, אבן עזרא].
הקריאה הָקִ֨יצוּ וְרַנְּנ֜וּ שֹׁכְנֵ֣י עָפָ֗ר מבטאת את התעוררות התקווה. קריאה זו יכולה להיות ציווי ישיר מאת ה' [רש"י], קול שמימי, או אפילו קריאת שמחה של המתים זה לזה כשהם מתעוררים משנת המיתה [רד"ק].
באשר לביטוי כִּ֣י טַ֤ל אוֹרֹת֙ טַלֶּ֔ךָ, הפרשנים נחלקים במשמעות המילה אוֹרֹת. דעה אחת מפרשת זאת מלשון אור, כלומר טל של אורה רוחנית, המסמל את התורה והמצוות שעל ידם יחיו המתים [רש"י, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. אולם, הגישה הרווחת יותר מסבירה כי אוֹרֹת הם סוג של צמחים, ירקות או דשאים השואפים למים וצומחים במהירות. לפי פירוש זה, הפסוק משתמש בדימוי מן הטבע: כשם שהטל יורד על הצמחים ומפריח אותם מיד, כך טל התחייה מאת ה' יחייה את הגופות ויעלה אותם מעפרם [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק, שד"ל].
סיומו של הפסוק, וָאָ֖רֶץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל, זוכה לשני כיווני פירוש מרכזיים. כיוון אחד מסביר שהמילה רְפָאִ֥ים מתארת את המתים, שנקראים כך משום שכוחם רפה ונחלש. לפי זה, הארץ תפלוט ותשליך מתוכה החוצה את המתים הקבורים בה, בדומה לאישה המפלת את עוברה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. הכיוון השני גורס כי הרְפָאִ֥ים הם הרשעים, אלו שריפו את ידיהם מן התורה או שהם נטולי חיות רוחנית. לפיכך, משמעות הפסוק היא שה' ישליך ויפיל את הרשעים אל הארץ ואל העפר, ישמיד את עולם הרשע ולא יעניק להם זכות לקום בתחייה, בניגוד מוחלט לצדיקים שיזכו לחיים [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].