הקשר העמוק שבין ביטחון מוחלט בה׳ לבין השלווה וההגנה האלוהית המוענקת לאדם המאמין, עומד בבסיסו של מקרא זה. המוקד טמון בהבנת המילה יֵצֶר, שזכתה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון ומלבי"ם] היא שהמילה מתייחסת לכוח המחשבה, לדמיון או לנטיות הלב של האדם. לפי גישה זו, מדובר על מחשבתו של האדם הנשענת על ה׳. במבט מעט שונה, יש מי שמפרש את המילה כרצונו של המאמין [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה החולקת על פירושים אלו [שד"ל] וטוענת כי המילה אינה קשורה למחשבה או לתכנון, שכן אדם הבוטח בה׳ יושב בשלווה ואינו גוזר תוכניות אקטיביות. לכן, לשיטתו, פירוש המילה הוא "יציר" או "נוצר", כלומר האדם עצמו שאותו ברא ה׳.
המילה סָמוּךְ מתארת את ההישענות המוחלטת על ה׳. אדם זה נשען על בוראו בחוזקה, עד כדי כך שאינו זז מאמונתו גם לנוכח פחדים וייסורים [רש"י]. אדם כזה, שמחשבתו או ישותו סמוכה על ה׳, זוכה להבטחה: תִּצֹּר – ה׳ ישמור ויגן עליו [מצודת ציון].
ההגנה האלוהית מתבטאת במילים שָׁלוֹם שָׁלוֹם. הפרשנים מסכימים כי כפילות המילה נועדה לחזק ולהעצים את ההבטחה לשלום רב, כך שהאדם לא יחרד ויישמר מכל רע [רד"ק, מצודת דוד ושד"ל]. פירוש ייחודי ומרתק [מלבי"ם] מציע קריאה שונה, לפיה המילה "שלום" הראשונה אינה מתארת את המצב אלא משמשת כפנייה אל ה׳ עצמו, שנקרא "שלום". לפי קריאה זו, הכוונה היא: אתה, שהוא השלום, תנצור אותו שיהיה לו שלום אמיתי.
בסופו של דבר מוסברת הסיבה לזכייה בשמירה זו: כִּי בְךָ בָּטֽוּחַ. מאחר שהאדם בטח בה׳ לבדו ולא באף גורם אחר [שד"ל], הרי שראוי והגון שה׳ אכן ישמור עליו ויעניק לו שלווה [רש"י ומצודת דוד].