ביטוי עז של געגועים וחיפוש אחר קרבת ה', המלווה בהכרה עמוקה בתפקידו של המשפט האלוהי ככלי חינוכי ומוסרי עבור האנושות כולה.
המילים אִוִּיתִיךָ ו-אֲשַׁחֲרֶךָּ מבטאות תאווה, געגוע, דרישה וחיפוש מתמיד [מצודת ציון, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. הדובר מצהיר כי הוא מחפש את ה' בכל עת, תוך שימוש בניגוד שבין בַּלַּיְלָה לבין השחר, הרמוז במילה אֲשַׁחֲרֶךָּ [שד"ל, מלבי"ם]. הלילה מתואר כזמן שבו המחשבה שקטה ופנויה מטרדות היום [מצודת דוד], או כזמנים שאינם מוקדשים בדרך כלל לעשייה, לתורה ולתפילה, שגם בהם האדם ממשיך בחיפושו [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לזמן הפיזי, הלילה משמש סמל לתקופת הגלות, לחושך ולזמני צרה, שבהם האדם ממשיך להתחנן לה' ומצפה לאור השחר שיגרש את החשיכה [רש"י, מלבי"ם].
השימוש במילים נַפְשִׁי ו-רוּחִי מדגיש את החיפוש אחר ה' בכל הכוח, הרצון וחלקי התודעה של האדם, בין אם הוא פועל מטעם הכלל או כאדם פרטי [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה ייחודית מפרשת מילים אלו כקריאה ישירה אל ה' עצמו: אתה, ה', שאתה נחשב לנפשי ולרוחי המחיה ומנהיגה אותי, אליך אני קורא [מלבי"ם].
החלק השני של הדברים מסביר את מטרת החיפוש ואת צידוק הדין האלוהי. המילה תֵבֵל מתייחסת למקום המיושב בבני אדם [אבן עזרא, מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשפטים האלוהיים מביאים תועלת מוסרית לעולם. כאשר השכר והעונש מתגלים בארץ והרשעים באים על עונשם, יושבי העולם מתמלאים ביראה, עוזבים את הרשע ולומדים להצדיק את הדין ולהתנהג ביושר ובאמת. ללא משפט ברור זה, בני האדם היו נגררים אחר הרשעים והארץ הייתה מתמלאה בחמס [רש"י, מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מתוך הבנה זו, הדובר מצהיר כי ימשיך לרדוף אחר ה' גם אם המשפטים יפגעו בו עצמו, שכן הוא מבין את ערכם העליון ואת תכליתם הטובה [רד"ק].
קו פרשני נוסף דורש את הביטוי מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ כמתייחס ליחס כלפי הארץ והחומר עצמו, ומפיק מכך לקחים מוסריים בין אדם לחברו. גישה אחת לומדת קל וחומר מכבוד האבנים: אם התורה קבעה עונש חמור למרגלים שהוציאו דיבה על עצים ואבנים, או הקפידה על כבודן של אבני המזבח, על אחת כמה וכמה שאסור לבזות ולהוציא שם רע על אדם שנברא בצלם אלוהים. גישה אחרת רואה במילים אלו רמז לסיבת חורבנה של ירושלים, שחרבה משום שיושביה דנו בה רק לפי שורת הדין הנוקשה ("משפטיך") ולא למדו לעשות צֶדֶק, המפורש כאן כנכונות לפשרה ולוויתור לפנים משורת הדין [חומת אנך].