תקופת החורבן והשממה אינה נצחית, והיא עתידה להתחלף בעידן של שפע, ברכה ותיקון עמוק שיגיעו ממקור אלוהי.
המילה עַד מציינת נקודת מפנה בזמן; המצב הקשה והחורבן יימשכו רק עד אשר יתרחש השינוי המיוחל [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. הפועל יֵעָרֶה משמעותו שפיכה ויציקה, בדומה לאדם המרוקן מים מתוך כדו. הפרשנים מציינים כי פעולת השפיכה משמשת במקרא כביטוי ציורי מקובל להשפעתה של רוח [רש"י, מלבי"ם, מצודות, שד"ל], אם כי יש הסבורים כי שפיכה זו מתארת גזירה אלוהית הקשורה לאיום של מלך אשור [אבן עזרא]. הרוּחַ שתישפך עלינו מִמָּרוֹם מסמלת את רצון ה', חסדו ורחמיו. זוהי רוח של ברכה שתתקן את המציאות ותעיד על רצונו של ה' להושיע את עמו [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, מלבי"ם, שטיינזלץ].
כתוצאה מהשפעתה של רוח זו, יתרחש מהפך במציאות: וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל. מקומות חרבים, עזובים ושוממים כמדבר, ישובו להיות מיושבים ויוריקו. הם יהפכו ל"כרמל" – כינוי לשטח פורה ועשיר בשדות תבואה זרועים, כרמים, עצי מאכל ומרעה [מצודות, רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ, אבן עזרא].
המילה וְהַכַּרְמֶל נכתבת במסורת ללא האות ה' (וכרמל) אך נקראת עמה, והמשמעות של שתיהן נותרת זהה [מנחת שי, רד"ק]. לגבי סופו של הפסוק, בו נאמר כי הכרמל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב, מתקיימת מחלוקת מעניינת בין הפרשנים באשר למשמעות הדימוי ליער.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בכך תיאור של שגשוג מתעצם והתפתחות ממדרגה למדרגה. כשם שהיער מלא בעצים רבים ועבותים, כך האזורים הפוריים יתמלאו בערים רבות ובאוכלוסייה צפופה ומשגשגת [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ]. גישה נוספת המחזקת קו זה מסבירה את הדימוי על דרך ההשוואה: תחילה הכרמל מוצג כהר פורה וטוב לעומת המדבר, ולאחר מכן הוא מושווה ליער (כדוגמת יער הלבנון) המסמל הר גבוה ואדיר ממנו, וזאת כדי להמחיש את רוממותם והצלחתם ההולכת וגדלה של אנשי יהודה [שד"ל].
מנגד, ישנה דעה המפרשת חלק זה דווקא כהיפוך של הברכה; בעוד המדבר יהפוך לכרמל, המקומות שהם כיום פוריים ככרמל יחשבו ליער פראי ושומם, מבלי שיימצאו בהם שדות וכרמים [מצודת דוד].