בימי שלטון צדק ומשפט, החברה עוברת תהליך של התפכחות רוחנית והסרת המחסומים שמנעו ממנה לראות ולשמוע את האמת. עידן חדש של פתיחות וקבלת דבר ה' עתיד להתרחש בימי המלך חזקיהו [מלבי"ם, אברבנאל]. בתקופה זו, הפחד והחנופה שאפיינו שלטון רשע ושגרמו לעם לאטום את חושיו ולהעמיד פני עיוור וחירש, יתחלפו ביושר ובהבנה [שד"ל].
הפרשנים מסכימים כי הדברים מהווים משקל נגד ישיר לנבואת התוכחה הקשה שנאמרה מוקדם יותר בספר ישעיהו (ו, י), בה נאמר על העם "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע". בעוד שבעבר בני האדם בחרו לעצום את עיניהם ולאטום את אוזניהם, כעת המגמה מתהפכת לחלוטין.
וְלֹא תִשְׁעֶינָה: מילה זו מתפרשת כלשון של אטימה וטיוח [רש"י], או כהסרת המבט והפניית העורף [מצודת ציון]. עֵינֵי רֹאִים לא יהיו עוד עצומות, טוחות או סוטות מלראות נכוחה, והן לא יפנו את מבטן מדבר ה' כפי שעשו בעבר [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
במקביל, וְאָזְנֵי שֹׁמְעִים תִּקְשַׁבְנָה: האוזניים, שבעבר היו "כבדות" ואטומות, ייפתחו. השימוש בפועל תִּקְשַׁבְנָה אינו מציין רק שמיעה פסיבית, אלא מבטא האזנה פעילה, רצונית ותשומת לב עמוקה, אפילו מרחוק [מצודת ציון, מלבי"ם]. בני אדם לא יעשו עצמם עוד כחירשים מלשמוע את דברי התורה, אלא יבקשו לקבלם [אברבנאל, רד"ק].
באשר לזהותם של ה"רואים" וה"שומעים", הגישה המקובלת היא שמדובר בבני האדם עצמם, שחוזרים להשתמש בחושיהם הטבעיים שנועדו מעצם בריאתם לראות ולשמוע [שד"ל]. ישנה דעה שנדחתה בתוקף, לפיה ה"רואים" הם הנביאים וה"שומעים" הם המון העם. פירוש זה נשלל מכיוון שישעיהו מעולם לא טען שעיני הנביאים היו טוחות, וכן משום שההקשר הכללי של הפרשה עוסק בהתפשטות הצדק והמשפט בחברה כולה, ולא רק בשמיעה בקול הנביאים [שד"ל].