זעקה דרמטית מופנית אל ההנהגה והחברה השאננה, המתריעה מפני אסון מתקרב שיוביל לחורבן, לאבל כבד וליציאה לגלות בחוסר כול [ביאור שטיינזלץ]. הקריאה חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת וכן רְגָזָה בֹּטְחוֹת היא כפל עניין במילים שונות שנועד להעצים את תחושת ההספד והצרה הקרבה [מצודת דוד, אברבנאל]. בעוד שחלק מן המפרשים סבורים כי הפנייה היא לנשים ממש [אבן עזרא] או לעם היושב בערים [רד"ק], יש המפרשים זאת מבחינה היסטורית כפנייה לשבט יהודה: עליהם להחריד את עצמם נוכח ה"רוגז" והאסון הפוקד את בני אפרים הבוטחים בעצמם, שכן הצרה של אפרים עלולה להתפשט ולהגיע גם אליהם [מלבי"ם].
הפרשנים דנים במבנה הדקדוקי הייחודי של הפועל חִרְדוּ, המנוסח בלשון זכר אף שהוא מופנה לנשים. יש המסבירים זאת כקיצור לשוני [אבן עזרא] או כפנייה כללית לעם [רד"ק]. באשר למילים רְגָזָה, פְּשֹׁטָה, וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה, קיימת מחלוקת. גישה אחת רואה בהן לשון ציווי לנקבות שהושמטה ממנו האות נו"ן ובמקומה באה האות ה"א, בדומה לסגנון ארמי [רד"ק, שד"ל]. מנגד, יש הסבורים כי מדובר בשמות פועל, כלומר במשמעות של לרגוז, לפשוט, לערות ולחגור [רש"י, רד"ק].
המשך הפסוק מתאר את מצבם המשפיל של היוצאים לגלות. המילה פְּשֹׁטָה מתארת את הפשטת הבגדים, והמילה וְעֹרָה (מלשון ערווה ועריה) מציינת את גילוי הבשר וההישארות בעירום [מצודת ציון, אבן עזרא]. תהליך זה מתואר כהדרגתי: תחילה האויב יפשיט את לבושם החיצוני, ולאחר מכן יסיר גם את כותונתם עד שיישארו חסרי כול [מלבי"ם].
במצב זה של חוסר אונים, נאמר להם וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם. המילה חֲלָצָיִם משמעה מותניים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמתוך שיישארו ערומים מבגדיהם, הם ייאלצו לחגור חגורה ישירות על בשרם החשוף רק כדי לכסות את ערוותם [רש"י, מצודת דוד, שד"ל, אברבנאל, מלבי"ם]. דעה נוספת מפרשת את פעולת החגירה כחגירת שק לאות אבלות על החורבן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].