נבואת החורבן משרטטת תמונה עגומה של שממה ואבל, שבה מקומות יישוב שוקקים וחקלאות פורחת מתכסים בפראיות הטבע. הקינה ממשיכה את הפסוקים הקודמים ומפרטת את גורלם של השדות שהיו חומדים להם, וכעת הופכים למוקד של מספד [רד"ק].
על פי רוב הפרשנים, הצירוף קוץ שָׁמִיר מתייחס לסוגים של שיחים קוצניים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], המבטאים חורבן וריקנות [רש"י]. מבחינה דקדוקית, הצירוף חסר את אות החיבור ויש לקרוא אותו כ"קוץ ושמיר" [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. המילה תַּעֲלֶה משמעותה תצמיח ותגדיל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המשמעות היא שהאדמה הפורייה תהפוך לשממה ותצמיח קוצים [מצודת דוד]. באשר לזהות האזור החרב, יש מי שמזהה את אַדְמַת עַמִּי עם אזור שומרון [אבן עזרא].
חלקו השני של הפסוק מתאר את התפשטות החורבן אל המרחב העירוני. קִרְיָה היא עיר, והמילה עַלִּיזָה מבטאת שמחה [מצודת ציון]. בָּתֵּי מָשׂוֹשׂ הם בתים שהיו מלאים בשמחה תדירה [מצודת דוד]. את הקריה העליזה מזהים עם ירושלים, שהייתה מוכרת כמשוש לכל הארץ [רש"י].
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת הקשר שיוצרת המילה כִּי בין שני חלקי הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקוצים והשממה לא יוגבלו רק לשדות החקלאיים, אלא יתפשטו ויעלו גם על כל בתי השמחה שבעיר [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה "כי" כסיבה ותוצאה: השדות הופכים לחרבים ומעלים קוצים דווקא משום שהערים והבתים נחרבו תחילה ויושביהם גלו, כך שלא נותר איש לעבד את האדמה ולשמור עליה [מלבי"ם].
גישה נוספת קושרת את הפסוק כולו לפעולת ההספד והאבל. לפי גישה זו, המילה "כי" באה לשם חיזוק, והפסוק מתאר את בכיים של התושבים, שיספדו גם על האדמה שהעלתה קוצים, וגם על בתי השמחה והעיר שאותם נאלצו לעזוב ולברוח מתוכם מפחד צבאו של סנחריב [שד"ל], ויקוננו על המקומות שבעבר היו מוקד של שמחה [רד"ק].