חורבן העיר מתואר כמהפך דרמטי, שבו מרכזי השלטון והאזרחים ההומים מתרוקנים מאדם והופכים לנחלתם של חיות הבר. הניגוד החריף שבין עבר מפואר להווה שומם עומד במוקד נבואת הזעם.
בתחילת התיאור, אַרְמוֹן נֻטָּשׁ, מבארים רוב הפרשנים כי היכלו של מלך יהודה נעזב מאחר שהמלך גלה ממנו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. במקביל, הֲמוֹן עִיר, כלומר המוני העם שגרו בעיר, גלו ממנה והותירו אותה מופקרת. המילים נֻטָּשׁ ועֻזָּב משמעותן זהה ומבטאות עזיבה מוחלטת [מצודת ציון, שטיינזלץ].
בהמשך מתוארת נפילתם של העֹפֶל וָבַחַן. הפרשנים מסכימים כי מדובר במבצרים, תלים גבוהים ומגדלי צופים חזקים [רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ]. לעומתם, מציג רש"י גישה ייחודית לפיה מילים אלו מכוונות לבית המקדש, ששימש עבור העם כמבצר הגנה.
באשר לביטוי הָיָה בְעַד מְעָרוֹת, קיימת מחלוקת פרשנית מרתקת. הגישה המרכזית גורסת כי המילה בְעַד משמשת כאן במקום האות למ"ד, כלומר המגדלים ההרוסים יהפכו למְעָרוֹת עבור חיות השדה [רד"ק, מצודות, שטיינזלץ]. שד"ל מוסיף נופך פיוטי ומסביר שהמגדלים הריקים פשוט נראים כמערות. רש"י חולק על פירוש המילה מְעָרוֹת ומסביר אותה מלשון חורבנות, כך שהמבצרים יהיו בתוך ההריסות. מנגד, המלבי"ם מציע פירוש הפוך ומקורי: המילה בְעַד משמעותה תמורה או החלפה. לפיכך, חיות הבר והעדרים שעד כה גרו במערות, יקחו לעצמם את המבצרים היוקרתיים במקום מערותיהם הישנות, וישמחו בהם.
משך זמן החורבן מתואר במילים עַד עוֹלָם. רש"י מפרש זאת כפשוטו, עד עת קץ. אולם, פרשנים אחרים מסבירים כי הכוונה היא לזמן רב וארוך, ולא לנצח [מצודת דוד]. שד"ל, המציין כי מבחינה היסטורית החורבן נמשך רק שנה או שנתיים, מציע קריאה שונה שלפיה מדובר במערות קדמוניות שהן קיימות מעולם, או לחלופין מביא את פירוש בנו ולפיו המערות הן קברים, הנקראים "בית עולמים".
לבסוף, המקום הופך למְשׂוֹשׂ פְּרָאִים מִרְעֵה עֲדָרִים. חמורי הבר, הנקראים פראים, והרגילים למדבר, ישמחו למצוא שם מקום מרעה לעדריהם [רד"ק, מצודות]. רש"י לוקח תיאור טבעי זה אל המישור הלאומי והסמלי, ומפרש שהפראים מסמלים את תאוות ישמעאל, והעדרים מסמלים את אדום וחיילותיו שירעו בחורבות.