עשיית צדקה וקיום מצוות נושאים בחובם מציאות של שלווה, ביטחון והצלחה. מבחינה היסטורית, מציאות זו התקיימה בפועל בימי שלטונו של המלך חזקיהו, תקופה שהתאפיינה בשלום ללא קץ [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק בנוי על דרך של כפל עניין במילים שונות, כדי לחזק את המסר. המילים מַעֲשֵׂה ו-עֲבֹדַת מבטאות שתיהן עשייה ופעולה, כאשר המילה עֲבֹדַת נגזרת ממשמעותה המקבילה בשפה הארמית. לפי הבנה זו, כגמול על מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שיעשו בני האדם, הם יזכו ל-שָׁלוֹם, וכן ל-הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, שד"ל].
לעומת הפירוש הרואה במילים אלו תיאור של שכר, יש המבארים כי הפסוק מתאר את האופן שבו תתבצע הצדקה עצמה. מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה ייעשה מתוך אווירה של שָׁלוֹם ושלווה, ו-עֲבֹדַת הַצְּדָקָה תתקיים ב-הַשְׁקֵט וָבֶטַח, כלומר ללא יגיעה או מאמץ רב, כך שכל אדם הזקוק לעזרה יקבל אותה בביטחה ולתמיד [ביאור שטיינזלץ].
גישה פרשנית שונה לחלוטין דוחה את ההנחה שיש כאן כפל עניין, ויוצרת מדרג רוחני ברור בין חלקי הפסוק – הן במעשי האדם והן בשכרו. לפי גישה זו, המילה עֲבֹדַת מתפרשת כעבודה ממש [רד"ק], והיא מייצגת פעולה כבדה וקשה יותר מ-מַעֲשֵׂה. בהתאמה, הַשְׁקֵט וָבֶטַח הם מדרגה גבוהה ונצחית יותר מ-שָׁלוֹם, אשר מייצג רק הצלחה שגרתית וחיצונית.
על פי חלוקה זו, מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה מכוון למצוות השכליות, כגון ענייני אמונה ומוסר, שאותן האדם מקיים בחפץ לב מתוך הבנת תועלתן, ולכן שכרן הוא שָׁלוֹם. לעומת זאת, עֲבֹדַת הַצְּדָקָה מתייחסת ל"חוקים" – מצוות שטעמן אינו ידוע והגיוני לאדם (כמו ענייני הקרבנות). קיומן נובע מתוך קבלת עול ועבודה של עבד המציית למצוות אדונו ללא הבנה שכלית. מכיוון שקיום מצוות אלו דורש מאמץ והתבטלות גדולים יותר, השכר עליהן גדול ונצחי יותר, והוא הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם [מלבי"ם].