הפסוק עוסק בדמותו של הכֵלַי, הוא האדם הקמצן וצר העין, ומנגיד אותו לנבל. בניגוד לנבל שרעתו גלויה והוא חוטא גם כלפי ה׳, הכֵלַי פועל בסתר ופוגע בעיקר בבני אדם. אף על פי כן, צביעותו וערמומיותו הופכות אותו לגרוע לא פחות, שכן הוא מסתיר את כוונותיו תחת מעטה של שקר [מלבי"ם, רד"ק].
המילים וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים מכילות משחק מילים בין שמו של הקמצן לבין הכלים שבהם הוא משתמש [שד"ל]. הפרשנים מציעים מגוון רחב של פירושים למושג כֵּלָיו: הגישה המרכזית היא שמדובר באמצעים, במידותיו הרעות, באבריו ובכוחות הפעולה שלו שדרכם הוא משיג את מטרותיו [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת על כלי המשפט, כלומר השופטים עצמם שאומנותם לעוות את הדין [אבן עזרא]. גישה נוספת לוקחת זאת למובן הפיזי והיום-יומי, ומסבירה שהקמצן טוען שחפציו שבורים ורעים כדי להתחמק מלהשאיל אותם לחבריו, או שתווי פניו וצורתו החיצונית משדרים אכזריות. במישור הרוחני, "כליו" הם לבושי נפשו הקרועים, מאחר שהוא נמנע מלתת צדקה [חומת אנך].
המשך הפסוק מתאר את שיטת הפעולה שלו: הוּא זִמּוֹת יָעָץ לְחַבֵּל עֲנִיִּים בְּאִמְרֵי שֶׁקֶר. המילה זִמּוֹת מתארת מחשבות רשע ומזימות, והמילה לְחַבֵּל משמעותה להשחית ולהזיק [מצודת ציון]. הקמצן אינו מסתפק בשמירת ממונו, אלא יועץ עצות רעות בסתר כדי לפגוע בחלשים בעזרת שקרים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. שקרים אלו באים לידי ביטוי בתירוצים שהוא ממציא כדי להימנע ממתן צדקה, כמו הטענה שהעניים אינם הגונים ואינם ראויים לעזרה, או בסילוף של רעיונות מוסריים כדי להצדיק את אכזריותו [חומת אנך].
הפסוק נחתם במילים וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט. המילה מִשְׁפָּט מתפרשת כאן כדיבורים ישרים ונכוחים [מצודת ציון], או כשלב פתיחת הטענות בבית הדין [רש"י]. רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאר סיטואציה משפטית או עימות שבו האביון מציג טענות צודקות וישרות, אך הקמצן הערמומי מנצל את נכליו כדי להכשילו בדין ולגזול את כספו [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד]. גם כאשר האביון צועק אל ה׳ ומבקש צדק, הקמצן ממשיך במזימותיו כדי למנוע ממנו עזרה [אברבנאל].