הנבואה מציגה מהפך רוחני ושכלי עמוק בעם, שבו פגמים אנושיים של חוסר יישוב הדעת וקשיי תקשורת זוכים לריפוי. תהליך זה מהווה תיקון וניגוד ישיר למצב הקודם של אטימות רוחנית, שבו תואר העם כבעל "לב שמן". עם בוא הישועה, חושי ההבנה וכוחות השכל של העם יתחזקו באופן משמעותי [מלבי"ם].
החלק הראשון של הפסוק מתמקד בתיקון המחשבה. המילה נִמְהָרִים נגזרת משורש של מהירות וחיפזון [אבן עזרא, מצודת ציון], והיא מתארת אנשים קצרי רוח וחסרי מנוחה, שפועלים ללא דעת מיושבת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בשל פזיזות זו, המונח הושאל כדי לתאר כסילים ופתיים [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. מעתה, אנשים אלו יזכו ליישוב הדעת ויבינו את דבר ה' לאשורו. בעוד שבעבר הם עשו עצמם כפתיים וכעלגים כדי להתחמק מהבנת דבר ה' [רד"ק], כעת הם יבינו את הדברים לא מתוך רצון לקנתר וללעוג, אלא מתוך רצון אמיתי לדעת [מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק עובר מתיקון המחשבה לתיקון הדיבור. עִלְּגִים הם כבדי לשון שאינם יודעים לכוון את דיבורם כראוי, או כאלה שמדברים בהיפוך מהתכונה התקינה של הדיבור [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. המונח קשור למילה "נלעג", בשינוי סדר האותיות [מצודת ציון]. לעומת זאת, צָחוֹת משמעותו דברים זכים, בהירים וברורים [מצודת ציון, אבן עזרא].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת התיקון של אותם עלגים. הגישה המרבית מתארת ריפוי של יכולת הביטוי עצמה: מי שבעבר התקשה בדיבור, תְּמַהֵר לשונו לדבר באופן שוטף, מהיר וללא עיכוב [שד"ל], והוא יצליח לבטא דברים ברורים. המלבי"ם מוסיף נדבך חברתי לתהליך זה ומסביר שהם לא רק יבינו את הדברים בעצמם, אלא יוכלו לדבר צחות כדי ללמד אחרים. מנגד, מצודת דוד מציע פירוש תודעתי ולא פיזי: העילגות אינה מתארת את יכולת הדיבור של העם, אלא את האופן שבו הם קלטו את דברי הנביאים. בעבר, דברי הנבואה נשמעו לאוזניהם כדיבור של עלגים ולעגי שפה, אך מעתה הם יקבלו את דברי הנביאים כדברים צחים, ברורים ומתקבלים על הלב.