חזון של תיקון חברתי ורוחני עולה מן הכתוב, מצב שבו מקומות שוממים ופוריים כאחד הופכים למרכזים של מוסר ועבודת ה'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המקומות המוזכרים אינם בהכרח גיאוגרפיים, אלא סמליים. המילה בַּמִּדְבָּר מכוונת לירושלים, שבעבר הייתה כמדבר שומם, מלאה בעוול, בחמס ובממשלת רשעים שדיכאו את העם ללא מושיע. כעת, יתוקנו ענייני האומה והצדק ישוב לשלוט בה [רש"י, מצודת דוד, שד"ל, אברבנאל]. לעומת זאת, המילה בַּכַּרְמֶל מסמלת את ארץ ישראל כולה, או את ירושלים וסביבותיה, שעתידות לפרוח ולהיות פוריות ומושלמות ככרמל [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את הכתוב כפשוטו, ולפיהם הצדק יגיע לכל מקום, ואפילו במדבר הממשי יימצא מִשְׁפָּט [ביאור שטיינזלץ].
באשר למהות המושגים מִשְׁפָּט ווּצְדָקָה, הפרשנים מצביעים על עשייה אקטיבית של צדק חברתי, הכוללת גם דאגה לעניים ונתינת מתנות חקלאיות מתוך השדות הפוריים [מצודת דוד, אברבנאל]. גישה אחרת רואה בכך את משפטו של ה', שיעשה דין בחוטאים שעזבו אותו [אבן עזרא].
אבחנה מעניינת נעשית בין שני חלקי הכתוב. המִשְׁפָּט מתייחס למצוות שבין אדם לחברו, כגון הקפדה על גבולות רכוש הוגנים בשדות החקלאיים שיוקמו במדבר שיופרח. הוּצְדָקָה לעומת זאת, מתייחסת למצוות שבין אדם לה', שיתקיימו בירושלים. חלוקה זו מקבלת משמעות נוספת דרך הפעלים: המילה וְשָׁכַן מבטאת ישיבת עראי וזמניות, ואילו המילה תֵּשֵׁב מבטאת ישיבת קבע. מכאן נלמד כי לעתיד לבוא, הצדקה והקשר עם ה' יהיו העיקר והקבע בחיי העם, בעוד שהעיסוק במשפט ובענייני העולם הזה יהיה טפל וארעי [מלבי"ם].