טבעו האמיתי של אדם נדיב נמדד לא רק במעשי חסד חולפים, אלא במהות פנימית ובמחויבות עמוקה ומתמדת להיטיב. בניגוד גמור לכילי ולנבל, האדם האציל מונע מכוונות טהורות ומתרגם את מחשבותיו לעשייה יציבה. מבחינה היסטורית, תיאור זה של הנדיב מכוון כלפי שריו האצילים של המלך חזקיהו [אבן עזרא, אברבנאל].
תחילת הפסוק, וְנָדִיו נְדִיבוֹת יָעָץ, מתמקדת במחשבתו של האדם. המושג נְדִיבוֹת מתייחס לנתינת מתנות [מצודת ציון]. האדם הנדיב מתייעץ תמיד עם נפשו, וחושב מחשבות כדי לעשות מעשים גדולים ונכבדים [מצודת דוד, שד"ל, אברבנאל]. יתרה מכך, הוא אינו שומר את כוונותיו לעצמו, אלא יוזם, מדבר על חשיבות החסד, ומייעץ גם לאחרים לנהוג בנדיבות [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. עצת לבו מלאה ברצון לוותר משלו, כאשר הנדיבות אינה אמצעי להשגת תהילה, כבוד או אהבה עצמית, אלא היא התכלית עצמה [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, וְהוּא עַל־נְדִיבוֹת יָקֽוּם, מציג את התוצאה המעשית והרוחנית של אופיו. הפועל יָקֽוּם מבטא עמידה ויציבות, והוא ההפך מנתינה חולפת [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנדיב אינו מסתפק במחשבה או בדיבור בלבד, אלא עומד על דברו ומוציא את תוכניותיו אל הפועל הלכה למעשה.
לצד זאת, יש המפרשים את העמידה כביטוי לשכר ולהצלחה: בזכות מעשי החסד שלו תהיה לו תקומה, והוא יעלה ויתנשא למעלה גדולה [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. גישה ייחודית מפרשת את המילה נְדִיבוֹת בחלק זה של הפסוק במשמעות של שררה ושלטון, ולפיה ההדגשה על המילה "והוא" באה ללמד שרק אדם בעל אופי כזה – הוא ולא אחר – ראוי והגון לקום ולהתנשא על כיסא ההנהגה [שד"ל]. מנקודת מבט פנימית ועמוקה יותר, הנדיבות היא היסוד האיתן שעליו האדם נשען וקם, כך שכל מעשיו מבוססים על תכונה עצמית זו, תוך שהוא בז לתועלת אישית מדומה [מלבי"ם].