זעקת השבר העולה מן הנבואה ממחישה מעבר אכזרי משפע ופוריות לשממה ורעב. מילות הקינה משלבות כאב פיזי עם אובדן חומרי ורוחני.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים עַל־שָׁדַ֖יִם סֹפְדִ֑ים מתארות את מנהג האבלות העתיק, שבו הנשים המקוננות היו מכות ומטפחות על חזן לאות צער עמוק [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת מפרשת שההספד אינו מתייחס לפעולת ההכאה, אלא לשדיים עצמם שיבשו וצמקו בעקבות הרעב הכבד [רד"ק, שד"ל]. לפי קו מחשבה זה, העם הרעב נמשל לתינוק המבקש לינוק משדי אמו אך נותר חסר כל [מלבי"ם]. מבחינה סגנונית, יש המציינים כי הנביא בחר להשתמש כאן באמצעי ספרותי של "לשון נופל על לשון" כדי ליצור צליל דומה בין המילה שדיים למילה שדות [שד"ל].
המשך הפסוק, עַל־שְׂדֵי־חֶ֕מֶד עַל־גֶּ֖פֶן פֹּרִיָּֽה, מבאר את סיבת האבל. העם מקונן על אובדן החקלאות והשפע – השדות הנחשקים והכרמים מרובי הפירות שהושחתו על ידי האויב והפכו לאדמה בורה, כך שלא נותרו להם לחם ויין [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
רובד נוסף ועמוק יותר עולה מתוך מדרשי האגדה, הרואים בפסוק נבואה היסטורית על חורבן בית המקדש הראשון. לפי פירוש זה, הפסוק כולו בנוי כמשל רוחני: עַל־שָׁדַ֖יִם מסמל את חכמי הסנהדרין, שהיו מיניקים ומזינים את עם ישראל בדברי תורה; עַל־שְׂדֵי־חֶ֕מֶד מכוון לעיר ירושלים ולבית המקדש, שהיו חמדתו של ה', ועתידים להיהרס ולהיחרש כאדמת שדה; והמילים עַל־גֶּ֖פֶן פֹּרִיָּֽה רומזות לעם ישראל עצמו, שנמשל לגפן שנעקרה ממקומה [רש"י, אברבנאל].