ישעיהו, פרק ל״ב, פסוק י״א

זעקה מופנית אל ההנהגה והחברה השאננה, ואולי אף אל שבט יהודה כולו שעליו להחריד את עצמו נוכח האסון הפוקד את שכניו ועלול להתפשט גם אליו. הקריאה הכפולה חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת וכן רְגָזָה בֹּטְחוֹת נועדה להעצים את תחושת ההספד והצרה שעתידה לפקוד את הנשים, או את העם היושב לבטח בעריו. המשך הפסוק מתאר בהדרגה את השפלת היוצאים לגלות, כאשר האויב יפשיט את בגדיהם, כפי שמציינת המילה פְּשֹׁטָה, עד שיישארו בעירום חסר כול כמשמעות המילה וְעֹרָה. במצב זה נאמר להם וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם, כלומר על המותניים, שכן הם ייאלצו לחגור חגורה ישירות על בשרם החשוף כדי לכסות את ערוותם, או לחלופין לחגור שק לאות אבלות על החורבן.