ישעיהו, פרק ל״ד, פסוק ט״ז

לקראת חורבנה המוחלט של אדום מופנית קריאה לדורות הבאים לבחון את המציאות מול הנבואה, ולראות כיצד כל פרט בגזירה מתגשם במלואו. הכתוב קורא דִּרְשׁוּ מֵעַל־סֵפֶר יְהֹוָה וּקְרָאוּ, בין אם הכוונה לספר נבואה זה, לתיאורי החיות בתורה או לגזרות שמים, כדי להיווכח שכל חיות הבר שיועדו לשכון בחורבות אכן הגיעו. הנוכחות תהיה כה שלמה עד שאַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה ואפילו אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ, כלומר אף חיה לא תחסר מלבוא והן לא יצטרכו לחפש את חברותיהן. קיבוץ זה מתרחש כִּי־פִי הוּא צִוָּה וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן, שכן מאמרו של ה' הוא שגזר עליהן לבוא. רצונו התבצע באופן מיידי כאשר עצם רוח הדיבור שיצאה מפיו היא זו שנשאה ואספה אותן פיזית אל המקום, ללא צורך בשום פעולה נוספת.