המעבר החד ממצב של בידוד, חורבן ודחייה אל עבר עתיד של פאר ושמחה נצחית עומד במרכז ההבטחה לירושלים. הנביא מציג ניגוד מוחלט בין עברה המר של העיר בתקופת הגלות לבין ייעודה המפואר.
המילה תַּחַת משמעותה "במקום" [מצודת ציון, מצודת דוד]. במקום המצב שבו הייתה העיר עֲזוּבָה בעת חורבנה [אבן עזרא], מצב שמתבטא בכך שבניה עזבו אותה [מלבי"ם], שאיש לא התחבר עמה [מצודת דוד] ושכבוד ה' הסתלק מעליה [רד"ק]. בנוסף להיותה עזובה, היא הייתה וּשְׂנוּאָה על ידי כל שאר האומות [מלבי"ם, מצודת דוד]. התוצאה של שממון זה הייתה שאֵין עוֹבֵר בה. ירושלים הפכה למחוז קטן ונידח שאיש אינו מתעניין בו [ביאור שטיינזלץ], ואפילו עוברי אורח לא חלפו בארצה כדי לשאול לשלומה [מצודת דוד].
יש מי שרואה בתיאורים אלו רמזים היסטוריים לתקופות השיעבוד השונות: המילה עֲזוּבָה מרמזת לגלות בבל, ואילו וּשְׂנוּאָה מכוונת לגלות אדום, שבה האומות שונאות את ישראל [אהבת יהונתן].
כנגד חסרונות העבר, מובטחות לעיר מעלות עתידיות [מלבי"ם]. במקום המצב שבו איש לא בא אליה, עתידים מלכים ושרים לבוא ולהשתחוות לה [צאינה וראינה]. ה' מבטיח: וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם, כלומר העיר תהפוך למקום של תפארת, ממשל רב ושלטון נצחי [מצודת ציון, שד"ל, מצודת דוד]. גאון זה קשור למהותה העצמית של העיר, ולכן נאמר עליו "עולם", המבטא זמן נצחי ובלתי מתחלק [מלבי"ם].
כמו כן, העיר תהיה למְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר, מקור של שמחה תמידית שלא תיפסק לעולם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בעוד שהגאון מתייחס לעיר עצמה, השמחה מתייחסת לבני הדורות כולם, אשר ישמחו בהצלחתה ויאהבו אותה, בניגוד לשנאה שחוותה בעבר [מלבי"ם]. היא תהיה לשמחה לכל דורות העולם, כפי שהיא מכונה במקומות אחרים "יפה נוף משוש כל הארץ" [רד"ק].
גישה נוספת מפרשת את הכפילות בביטוי דּוֹר וָדוֹר כרמז לשני דורות ספציפיים בעבר שהיו ראויים למשיח אך הדבר נמנע מהם במעט: דורו של חזקיהו המלך ודורו של רבי יהודה הנשיא. לעתיד לבוא, הגאולה תהיה שלמה וחסרת פגמים, ותמלא בשלמות את השמחה שהייתה חסרה באותם שני דורות [אהבת יהונתן].