גאולת ישראל אינה אירוע פרטי, אלא תפנית עולמית שבה הופכת האומה למגדלור עבור האנושות כולה. כאשר הברכה וההצלחה יחולו על ישראל, המין האנושי כולו יימשך אל האור הזה. ברמה הלשונית, המילה לְנֹגַהּ משמעותה הארה, והמילה זַרְחֵךְ היא שם עצם המבטא את האור הזורח וצומח החוצה [מצודת ציון, רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההליכה לאור מבטאת נהירה רוחנית. אומות העולם ומנהיגיהן יבואו אל ישראל כדי ללמוד את דרכי ה' ומעשיהם הטובים, וישראל מצידם יאירו את עיניהם [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. מאחר שישראל יהיו מקור האור היחיד בעולם, העמים יילכו בעקבותיהם באופן טבעי [ביאור שטיינזלץ].
באשר לאופן שבו יושפעו הגויים מהאור, קיימת מחלוקת מעניינת. מחד, יש מי שמסביר זאת כתופעה טבעית פשוטה: דרכו של מי שנמצא בחושך להביט לעבר אלו היושבים באור [אבן עזרא]. מנגד, יש החולקים בתוקף על ההנחה שהגויים יישארו בחושך ורק יצפו בישראל מרחוק. לשיטתם, האור והברכה האלוהית יתפשטו ממש מישראל אל העולם כולו, ויהוו נר לרגלי העמים. בעקבות כך, הגויים יתעוררו לכבד את ישראל, ייטיבו עמם תחת הרדיפות של דורות העבר, ויביאו את ישראל לארצם שם ילמדו ליראה את ה' [שד"ל].
הפסוק מחלק את הבאים לשתי קבוצות: גוֹיִם וכן מְלָכִים. בעוד שיש מי שרואה בכך כפל לשון פואטי שנועד לחזק את הרעיון [מצודת דוד], פרשנים אחרים מוצאים כאן הבחנה מהותית. גישה אחת מציעה מדרג רוחני: המון העם, הגוֹיִם, ילכו לְאוֹרֵךְ שהוא אור התורה, ואילו המלכים, שהם בעלי מדרגה גבוהה יותר, יזכו ללכת לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ – שהוא אורו הישיר של ה' [מלבי"ם].
גישה אחרת מסבירה את ההבדל דרך סוג החכמה שתועבר אליהם. בדומה לשלמה המלך, שעסק בחכמות הטבע כדי לשוחח עם מלכי הגויים שלא יכלו להבין את סודות התורה, כך לעתיד לבוא יתאספו האומות לשמוע חכמה מישראל. ישראל ילמדו אותם חכמות טבעיות וחיצוניות, משום שהגויים לא יוכלו להכיל את החכמה האלוהית העליונה [אהבת יהונתן].