בימי העתיד לבוא מובטח עידן של שלום מוחלט וביטחון פנימי וחיצוני. המציאות החדשה תייתר את הצורך בהגנות פיזיות, ותמיר אותן בהגנה רוחנית המבוססת על צדק, ישועה והודיה לה׳.
הנביא פותח בהבטחה כי לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ. המילה חָמָס משמעותה עושק, סחיטה ולקיחת ממון שלא כדין, ואילו שֹׁד עניינו שדידה, גזל וביזה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקו באשר למקור האיום שייעלם. גישה אחת גורסת כי הפסוק מתייחס לאויבים מבחוץ ולגויים, אשר לא יצרו עוד את ישראל ולא יגזלו את רכושם, כאשר הכפילות בפסוק נועדה לחיזוק הרעיון בלבד [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, צאינה וראינה]. לעומת זאת, פרשנים אחרים עומדים על הבחנה מדויקת בין חלקי המשפט: חָמָס מתאר עוולות פנימיות, פשע וגזל בין אדם לחברו בתוך המדינה, בעוד ששֹׁד וָשֶׁבֶר מתייחסים לאויב חיצוני המתקיף את הגבולות [מלבי"ם, שד"ל]. טעם מעניין להיעלמותו המוחלטת של הגזל מציע אחד המפרשים, המסביר כי השפע הכלכלי יהיה כה רב, עד שהכסף והזהב יהיו מצויים כאבנים, וממילא יאבד כל יצר ורצון לגזול מן הזולת [אהבת יהונתן].
לאור ביטחון זה, משתנה ייעודם של ביצורי העיר. וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ: מאחר שלא יהיה עוד איום מצד אויבים, לא יהיה צורך לעלות על החומות כדי להתגונן. הישועה האלוהית עצמה תהווה חומה בצורה לעיר, והחומות הפיזיות יאבדו את תפקידן המקורי ויהפכו לעדות חיה וסמל לניצחון ולישועת ה׳ [רד"ק, מלבי"ם, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. במקום קולות של מלחמה ופחד, יישמעו בחומות קולות של ישועה [מצודת דוד].
כך גם באשר לסיום הפסוק, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה. המילה תְּהִלָּה משמעותה שבח [מצודת ציון]. שערי העיר לא ייסגרו עוד בפחד מפני פולשים, אלא יהפכו למקום של תפארת שבו יתאספו הכל כדי לספר ולשבח את ה׳ [רד"ק, צאינה וראינה, שד"ל]. יש המוסיפים כי עצם צדקתם של תושבי העיר, שעליה הם יתהללו, תשמש כעין "שער" מוסרי שימנע כל פריצה של עוול פנימי [מלבי"ם]. גישה ייחודית קושרת את השערים הללו לבית המקדש, ומתארת אותו כמוקד רוחני המרכז את השפע האלוהי, בדומה לזכוכית המרכזת את קרני השמש לכדי אש. בשל קדושה מרוכזת זו, המקדש ושעריו הם המקום הראוי והמותר להרבות בו בהלל ובהודיה לה׳ על כל ישועותיו [אהבת יהונתן].