קריאה נשגבת זו מבשרת על קץ ימי הסבל והגלות, ומציינת את המעבר החד מחושך לאור רוחני וגשמי. הנביא פונה ישירות אל ירושלים או אל כנסת ישראל [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה, אברבנאל], ומורה לה לצאת ממצבה השפל.
המילים קוּמִי אוֹרִי מנוסחות בלשון ציווי [אבן עזרא], וקוראות לאומה לקום מאבלותה ומשפלותה [אברבנאל]. האור משמש כאן כמשל לשמחה, טובה, הצלחה וישועה גופנית ונפשית, בעוד שהחושך מסמל את הצרות, הסבל והגלות [מלבי"ם, רד"ק, שד"ל, מצודת דוד, צאינה וראינה]. בשונה מגלויות קודמות שבהן האומה נאלצה לקום מעצמה, בגאולה העתידה ה' הוא זה שיקים אותה. כמו כן, בניגוד לזמן הגלות שבו השפע ירד לאומות העולם וישראל ניזונו רק מן השאריות, כעת ישראל תהפוך למקור ההשפעה המרכזי, ואומות העולם ייהנו מן האור שיקרין ממנה [צוארי שלל].
בביאור המילים כִּי בָא אוֹרֵךְ, קיימת מחלוקת מעניינת בין הפרשנים לגבי משמעות המילה בָא:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא הגעה, כלומר, הגיע זמן ישועתך [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה, אברבנאל]. אף על פי שבדרך כלל הפועל ביאה ביחס למאורות מתאר שקיעה, כאן הכוונה היא שהאור הגיע אל יעד חפצו ופגע במטרה המוארת [מלבי"ם]. אור זה אינו אור טבעי של האדם, אלא אור שה' מעניק לעמו [שד"ל].
מנגד, יש המפרשים שהמילה בָא משמעותה דווקא שקיעה, בדומה לביטוי "בא השמש". לפי תפיסה זו, משמעות הפסוק היא שהאור הטבעי של העולם הזה, או האור המיוחד שהפיצו ישראל מתוך ייסורי הגלות בזכות עמידתם האיתנה באמונתם, שקע ופסק. במקומו, יזכו ישראל לאור חלופי, עצום ואלוקי המאיר לנשמה [אבן עזרא, רד"ק, אהבת יהונתן].
ההבטחה החותמת את הפסוק, וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח, מתארת את שיא העילוי הרוחני. ביטוי זה מסמל את התגלות השכינה וחזרתה לשרות בתוך העם [מצודת דוד, אברבנאל], וכן את הופעת אור המלכות והנבואה על ישראל [מלבי"ם, אבן עזרא]. אור אלוקי זה יאיר לא רק את ישראל אלא את העולם כולו, עד כדי כך שהאומות יעזבו את אמונותיהן השגויות וילכו לאור תורת ישראל [אברבנאל].