עידן הגאולה מביא עמו היפוך תפקידים היסטורי, שבו האומות שהחריבו ושעבדו את ישראל הופכות לשותפות פעילות בתקומת האומה. המעבר החד מתהומות הגלות אל פסגת ההצלחה נועד להמחיש כי מהלך ההיסטוריה אינו מקרי, אלא מונהג בהשגחה אלוהית מדויקת.
ההבטחה וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ מתפרשת כמעגל של צדק היסטורי: אותן אומות שהרסו את חומות הערים בעבר, הן אלו שיבנו אותן מחדש [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. בניגוד לימי בית שני, שבהם נאלצו ישראל לבנות את החומות בעצמם, לעתיד לבוא המלאכה תיעשה כולה על ידי הגויים [אבן עזרא], אשר לא רק יביאו מנחות מרחוק, אלא יעבדו בפועל בארץ ויעשו את המלאכה הפיזית [רד"ק]. זווית ייחודית מציג [אהבת יהונתן], המסביר כי בעידן של שלום עולמי אין כלל צורך ביטחוני בחומות. הסיבה שבני הנכר יטרחו לבנותן היא הלכתית: כדי שיוכלו לקבל מעמד של "גר תושב", הניתן רק בזמן שנוהג דין בתי ערי חומה בישראל. בדומה לכך, [אברבנאל] מזהה את בני הנכר הללו כגרים שיבואו להסתפח לעם ישראל.
לגבי ההבטחה וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ, הפרשנים מסבירים כי מלכי הגויים ישמשו את ישראל ויעזרו לבונים בכסף ובזהב [מצודת דוד, מלבי"ם]. גם כאן פועל עיקרון של מידה כנגד מידה: כשם שבעבר בני המלוכה של ישראל נלקחו להיות משרתים בהיכל מלך בבל, כך לעתיד לבוא ישרתו מלכים זרים את ישראל [אהבת יהונתן].
החלק השני של הפסוק, כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ, בא ללמד שהן הרעה והן הטובה מקורן בה' ואינן פרי המקרה [רד"ק, צאינה וראינה]. המילה בְקִצְפִּי משמעה בכעסי [מצודת ציון], והמילה וּבִרְצוֹנִי מתפרשת כעת של פיוס, ריצוי והארת פנים [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי בין הכעס האלוהי לרחמים. [מלבי"ם] מדייק שההכאה בגלות הייתה מתוך "קצף" – כעס חיצוני ומוגבל, ולא מתוך חֵמה פנימית עמוקה ומיאוס, ולכן קל יותר להתפייס ולרחם לאחר מכן. [שד"ל] מוסיף כי טבעו של הקצף להיות זמני וקצר, בעוד שהרצון והחסד האלוהי הם נמשכים וקבועים. לבסוף, [מצודת דוד] רואה בפסוק כולו ביטוי להנהגה על-טבעית: כשם שהשפלות בגלות הייתה קיצונית וחורגת מדרך הטבע משום שנבעה מקצף אלוהי, כך גם השליטה והממשלה העתידית שיינתנו לישראל יהיו עצומות וחסרות תקדים, שכן הן נובעות מרצונו הטוב של ה'.