תהפוכה היסטורית ורוחנית עצומה צפויה לירושלים ולעם ישראל לעתיד לבוא. האומה שסבלה מהשפלה ומרדיפות תזכה לראות את צאצאי אויביה מתקרבים אליה בהכנעה מוחלטת, תוך הכרה בקשר העמוק שבינה לבין ה'.
הפרשנים מסבירים כי האויבים יגיעו שְׁחוֹחַ, כלומר בכפיפה, בהשפלה ובהכנעה [מצודת דוד, שטיינזלץ]. עם זאת, הפסוק מדייק ומתייחס אל בְּנֵי מְעַנַּיִךְ ולא אל המענים עצמם. הסיבה לכך היא שאותם אלו שעינו את ישראל בפועל במהלך הגלות כבר ימותו או ייענשו, ורק בניהם שייוותרו יגיעו כנועים כדי לבקש מחילה [רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה]. לעומתם, הפסוק מזכיר את כׇּל־מְנַאֲצָ֑יִךְ – אלו שלא עינו את ישראל פיזית אלא רק ביזו, קיללו וזלזלו בהם [מלבי"ם, שטיינזלץ, מצודת ציון]. הללו ישתחוו עַל־כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ, כלומר ישפילו את עצמם עד עפר, ממש על מדרך כף הרגל [רד"ק, מצודות].
הסבר נוסף וייחודי לכפיפה ולהשתחוויה מציע כי לעתיד לבוא, עם ישראל יזדכך ויקרין אור רוחני עצום, בדומה לזוהר הרקיע. עוצמת הקדושה תהיה כה רבה, עד שאומות העולם לא יוכלו לשאת את המראה ולא יעזו להישיר מבט אל פניהם או אפילו אל רגליהם של ישראל. לכן הם ייאלצו ללכת שְׁחוֹחַ ולהשתחוות, מתוך יראה מפני הקדושה הקורנת מהם [אהבת יהונתן].
מתוך אותה הכנעה, האומות יעניקו לירושלים שמות חדשים המעידים על מהותה, וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה'. קריאה זו מבטאת את ההכרה בכך שכבוד ה' ורוח קודשו שורים ומתגלים בעיר בעוצמה רבה [רד"ק, מלבי"ם]. שינוי השם וההכרה הפומבית מסמלים גם חידוש של ברית נישואין. אם בתקופת הגלות ירושלים נראתה כאשה עזובה ושנואה שקשרה עם בעלה ניתק, כעת אומות העולם יכירו בכך שהיא אהובה, נשואה וקשורה קשר בל ינותק לה' [צוארי שלל].
ביחס לכינוי הנוסף, צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, קיימת מחלוקת פרשנית לגבי קריאת המשפט. הגישה המרכזית גורסת כי יש לקרוא זאת בסמיכות, כלומר: "ציון של קדוש ישראל" – המקום שבו בחר ה' לשכון [רש"י, רד"ק]. לעומת זאת, פרשנים אחרים טוענים כי המילה "עיר" מתחילת המשפט נמשכת גם להמשכו, ויש להבין זאת כ-"ציון עיר קדוש ישראל" [אבן עזרא, שד"ל]. כך או כך, כפילות השמות נועדה להעצים את מעלתה של ירושלים ולהדגיש את ייעודה הרוחני כמקום משכנו של האל [מצודת דוד, שד"ל].