הפסוק מציג חזון נבואי של הגאולה העתידית, ומשתמש בדימויים מעולם גרמי השמיים כדי לתאר תקופה של הארה אלוהית נצחית וסיום הצער הלאומי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה] היא שגרמי השמיים משמשים כאן כמשל למלכות ישראל. ההבטחה לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ משמעותה שמלכות ישראל וממשלתה לא יתבטלו עוד לעולם, וכבודה לא יסור. לעומת זאת, פרשנים אחרים מבינים את הפסוק כתיאור של מציאות פלאית שבה אור ה׳ מחליף את המאורות הטבעיים. לפי גישה זו, השמש מסמלת את אורו הנצחי של ה׳, והירח מסמל את הנביאים והצדיקים שמקבלים את האור האלוהי ומשפיעים אותו הלאה [מלבי"ם]. נוכחותם המשותפת והתמידית של המאורות בשמיים, שלא כדרך הטבע, מבטאת את אור הגאולה הניסי שאיננו כפוף למחזוריות רגילה [ביאור שטיינזלץ].
ברמת פירוש המילים, המונח לֹא יָבוֹא מתפרש כלא ישקע, ואילו המילה יֵאָסֵף משמעותה הכנסה, הסתרה או מניעת האור [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציינים את ההבחנה הלשונית בפסוק: לשון "ביאה" (שקיעה) נאמרה על השמש, ואילו על הירח נאמרה לשון "היאספות". ההסבר לכך הוא שהירח אינו מקור אור עצמאי אלא רק מחזיר אור, ולכן אורו "נאסף" ונעלם כאשר השמש המאירה אותו סרה [מלבי"ם], או כאשר הירח מתחבר עם השמש ואורו נעדר מן הארץ [אבן עזרא].
הבטחת הנצח מנומקת בחלקו השני של הפסוק: כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם. מכיוון שמקור האור והממשלה הוא אלוהי, הוא לא יופסק לעולם [מצודת דוד], ועם ישראל לא יצטרך להתרחק שוב מן האור על ידי יציאה לגלות נוספת [מלבי"ם].
סיום הפסוק, וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ, מבטיח כי ימי הצער יתמו ויסתיימו לחלוטין. קיים קשר הדוק בין האור לבין סיום האבל, שכן דרכו של האבל לשבת בחושך [אבן עזרא]. זווית נוספת קושרת בין התנהגות השמש למצבי אבל היסטוריים: בעבר, בתקופות של חורבן וצער כדוגמת דור המבול או חורבן הבית, השמש שינתה את מהלכה או אספה את נגהה כביטוי לאבלות, שכן אין מקבילים פני אבל. אולם לעתיד לבוא, מכיוון שימי האבל יסתיימו לחלוטין ויוחלפו בשמחה, השמש והירח לא יצטרכו עוד להסתיר את אורם [אהבת יהונתן].