חזון קיבוץ הגלויות מקבל ממדים גלובליים, כאשר אומות העולם, תושבי המרחקים וציי הים הגדולים נרתמים כולם למטרה אלוהית אחת: השבת עם ישראל לארצו בכבוד, בפאר ובעושר רב.
המילה אִיִּים מתייחסת למדינות רחוקות ולשוכני איי הים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפועל יְקַוּוּ מתפרש בשתי דרכים עיקריות: הגישה המרכזית מסבירה זאת מלשון תקווה ותוחלת – הגויים ייחלו לפקודתו של ה' ויצפו לשכרו, מתוך הכרה בגדולתו וביכולתו להיטיב או להרע [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון אסיפה וקיבוץ, בדומה להיקוות המים בבריאת העולם [מצודת ציון, שד"ל]. פרשנות ייחודית מוסיפה כי האיים עצמם, שהם למעשה שברים בלב ים, ינועו פיזית ויתחברו ליבשה כדי לספר את צדקת ה' [אהבת יהונתן].
אל המהלך מצטרפות אֳנִיּוֹת – ספינות גדולות [מצודת ציון]. הצירוף בָּרִאשֹׁנָה מוסבר על ידי רוב הפרשנים כאילו נכתב "כבראשונה" (בחסרון כ"ף הדמיון), כלומר: הספינות יבואו ממש כפי שהיו מגיעות אניות הפאר בימי שלמה המלך [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, צאינה וראינה]. "תרשיש" אינו בהכרח יעד ספציפי, אלא שם נרדף לכל ספינה גדולה ומהירה המפליגה למרחקים [שד"ל], או שהוזכרה בשל קרבתה הגיאוגרפית לארץ ישראל [אבן עזרא]. עם זאת, יש מי שרואה בתרשיש ציון גיאוגרפי ממשי במערב, מקום בו שורה השכינה, ומסביר שמשם יתחיל להישמע הקול הראשון של קיבוץ הגלויות, ולכן הספינות משם יתעוררו ראשונות [אהבת יהונתן].
השבים לציון לא יגיעו כפליטים עניים או כשבויים הנפדים בכסף, אלא כשרים נכבדים המעתיקים את מקום מגוריהם באופן קבוע מֵרָחוֹק, יחד עם כל רכושם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לגבי מקורו של הרכוש – כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם – הדעות חלוקות. יש הסבורים כי מדובר ברכושם של ישראל, שלא ישאירו דבר בארצות הגולה [רד"ק]. העשירים שבישראל אינם צריכים לחשוש מקשיי המסע או ממשא כבד מדי, שכן אומות העולם יספקו להם את כל צורכיהם בדרך [צאינה וראינה]. דעה אחרת גורסת כי זהו רכושם של הגויים עצמם, שיביאו את הונם כמנחה לה' [מצודת דוד, רד"ק]. גישה נוספת מקשרת זאת לקבלת גרים בימות המשיח: בניגוד לאנשים שעשויים להתגייר ממניעים כלכליים, מלכים ועשירים שיבואו כשכספם וזהבם עמם יתקבלו בברכה, שכן עושרם מוכיח שגיורם הוא כנה לחלוטין ולשם שמיים [אהבת יהונתן].
כל המהלך הכביר הזה לא נועד למטרות רווח, אלא לְשֵׁם ה' אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. אומות העולם ישמעו על גבורת ה' ויפעלו כדי לפרסם את שמו שנקרא על ישראל [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה כִּי פֵאֲרָךְ (המנוקדת בלשון נקבה כפנייה לכנסת ישראל) חותמת את הרעיון: ה' נתן לעם ישראל פאר, הדר וחשיבות כה רבה, עד שהגויים עצמם ישרתו אותם ויביאו אותם חזרה כמעין מנחה טהורה לבית המקדש [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].