נבואת הנחמה מציגה את הגאולה העתידית כעידן של הארה רוחנית עצומה, שבו מקורות האור הטבעיים מתגמדים לעומת נוכחותו הישירה והתמידית של ה'. האור משמש כאן סמל מובהק לישועה, לשמחה ולהצלחה אלוהית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ נאמרו על דרך המשל. הישועה וטוב ה' יהיו כה גדולים, עד שאור השמש והירח ייחשבו כטפלים וכלא כלום לעומתם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. משמעות הדבר היא שעם ישראל פשוט לא יזדקק עוד לאור השמש ביום או לזריחת הירח בלילה, שכן אור השכינה יחליף אותם [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. בהקשר זה, המילה וּלְנֹגַהּ מבטאת משמעות של זהירה וזריחה [מצודת ציון].
יש המדייקים בלשון הפסוק מתוך הבנה אסטרונומית, ומסבירים כי הירח אינו מאיר מעצמו אלא רק מחזיר את אור השמש. לכן, הפועל "יאיר" מתייחס למעשה לשמש, כלומר השמש לא תאיר עוד על הירח כדי ליצור את הנגה שלו [מלבי"ם].
בניגוד למאורות הטבעיים שמוגבלים בזמן, שכן השמש מאירה רק ביום והירח רק בלילה, ההבטחה וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם מתארת אור אלוהי רצוף שאינו פוסק לעולם, ומאיר ביום ובלילה כאחד [שד"ל, אבן עזרא, מצודת דוד]. מצב זה משקף מציאות נטולת מסכים ומחיצות. בדומה לירח ששלמות אורו נסתרת לעיתים מעינינו בשל מיקומו, כך חטאי העם יצרו הבדלה שהובילה לגלות. אולם לעתיד לבוא יוסרו כל המחיצות, ואור ה' יזרח על העם באופן תמידי וגלוי לחלוטין [אהבת יהונתן].
ההכרזה וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ מלמדת כי העם יתפאר בכבוד ה' ובטוב הגדול שישפיע עליו [רד"ק, מצודת דוד]. בנוסף, טמון כאן רעיון של השתקפות רוחנית: בזמנים שבהם האור האלוהי הישיר נמנע מכלל העם, הצדיקים והנביאים ימשלו לירח, ישאבו את אור ה' ויקרינו אותו הלאה אל ההמון, וכך ייחודו של ה' יהיה להם לתפארת [מלבי"ם].