חזון בניין המקדש העתידי משלב בתוכו את הפאר החומרי של הטבע יחד עם השראת השכינה האלוהית.
הביטוי כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן מכוון לעצים הגדולים, המפוארים והנכבדים ביותר הגדלים ביערות הלבנון שבארץ ישראל, והם מפורטים מיד לאחר מכן כשמות של מיני עצים חשובים: בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי עצים משובחים אלו יובאו במטרה לבנות ולפאר את בית המקדש, בדומה לאופן שבו שלח מלך צור עצי לבנון למלך שלמה בעת בניין הבית הראשון [רד"ק, שטיינזלץ, צאינה וראינה]. עם זאת, יש המדייקים מן המילים אֵלַיִךְ יָבוֹא כי העצים מתוארים באופן פיוטי כאילו הם יבואו מעצמם אל המקדש [מלבי"ם]. גישה פרשנית שונה מציעה כי המושג כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אינו מתייחס לעצים כלל, אלא זהו משל למלך אדיר וחזק שעתיד להיכבש ולהגיע בהכנעה [אהבת יהונתן].
מטרת בואם של העצים היא לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי, כלומר לבנות מבנה מפואר במקום המקודש לה' [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל]. יש המקשרים פאר זה לבנייה בעץ בחלקים העליונים של חומות המקדש, כפי שעשה שלמה המלך [אהבת יהונתן].
סופו של הפסוק, וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד, מתאר את בית המקדש כהדום רגליו של ה' או כמקום משכנו [שד"ל]. על פי גישה זו, הפסוק משתמש בדימוי שלפיו ה' יושב על כיסא הכבוד בשמיים, ורגליו יורדות ונחות על בית המקדש שבארץ [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. משמעות הכבוד היא שה' ייתן בלב האנשים את הרצון להביא את חומרי הבניין למקום זה [רד"ק].
מתוך כפילות הלשון בפסוק בין "מקום מקדשי" ל"מקום רגלי", עולות שתי הבחנות פרשניות. האחת מחלקת בין פעולת האדם לפעולת ה': בני אדם יפארו את המבנה הכללי של המקדש בעזרת העצים, אך את קודש הקודשים, שהוא "מקום רגלי", ה' יכבד בעצמו ולא על ידי בני אדם [מלבי"ם]. ההבחנה השנייה נוגעת לחומרי הבנייה ולנצחיות המבנה: בעוד שחלקים מסוימים במקדש יפוארו בעצי הלבנון שנידונו להישרף במקרה של חורבן, הביטוי "מקום רגלי" רומז למקום חניית השכינה הקבוע, הלוא הוא הכותל המערבי. מקום זה יכובד בכך שייבנה מאבנים בלבד, וכך יובטח קיומו הנצחי [אהבת יהונתן].