לעתיד לבוא, עושרן של אומות העולם יזרום לירושלים, וההפתעה שבדבר תהפוך לשמחה גדולה. שבטי הנוודים יעלו את מיטב רכושם אל בית המקדש, לא ככובשים אלא כמשרתים בקודש המביאים מנחות.
הנביא מזכיר את קֵדָר ואת נְבָיוֹת, בניו של ישמעאל, המייצגים את אומות הנוודים מגדלי הצאן. כָּל צֹאן קֵדָר מתייחס להמון הרב של הצאן המובחר שייאסף ויובא לירושלים. אֵילֵי נְבָיוֹת הם הכבשים הבוגרים והמשובחים ביותר. המילה יְשָׁרְתוּנֶךְ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של שימוש וצורך – הבהמות ישמשו את צורכי ירושלים ועבודת הקודש. הרד"ק מוסיף על כך כי האומות עצמן ישרתו את ישראל באמצעות הבאת מנחות אלו.
לגבי הביטוי יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי, הפרשנים נחלקים בהבנת תחביר המשפט. הגישה המרכזית (רד"ק ומצודת דוד) סבורה כי יש כאן היפוך מילים, והכוונה היא שהקורבנות יעלו על המזבח לרצון ה'. אבן עזרא מפרש שמילת היחס "על" משרתת את שתי המילים, כלומר: יעלו על רצון, ועל מזבחי. שד"ל חולק על גישת ההיפוך ומסביר שהקורבנות יעלו אל המזבח במטרה לבקש את רצון ה'. המלבי"ם מציע פירוש ציורי, לפיו המזבח מתואר כיישות חיה בעלת רצון משלה, והקורבנות עולים אל רצונו של המזבח שמקבל אותם.
סוגיה מעניינת שעולה בקרב הפרשנים (רד"ק ואהבת יהונתן) היא כיצד ניתן להקריב בהמות של גויים, הרי על פי ההלכה קיים חשש שנעשתה בהן עבירה. הרד"ק משיב כי לעתיד לבוא אומות העולם יעברו תהליך של גיור, יתקנו את דרכיהם וייטהרו ממעשיהם. לעומתו, בעל "אהבת יהונתן" מציע הסבר ניסי: בדומה לתיבת נח שקלטה לתוכה באופן פלאי רק בעלי חיים טהורים ששמרו על מינם, כך המזבח העתידי יקלוט אליו רק בהמות טהורות. המזבח עצמו ידחה כל קורבן שיש בו פסול, ולכן לא יהיה חשש להביא בהמות מכל מקום.
הפסוק נחתם בהבטחה וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר. בית המקדש יתפאר באותם קורבנות משובחים ובמתנות שיועלו אליו. הרד"ק מוסיף רובד פנימי ומסביר כי הפאר יתבטא בכך שה' ייתן בלב האומות את הרצון וההתעוררות לפאר את בית המקדש בעצמן.