הנבואה מציגה חזון של שלום מוחלט ושפע בלתי פוסק הזורם אל תוך ירושלים המפוארת והבטוחה. חומות העיר ושעריה, שנועדו במקור להגנה מפני אויבים, מאבדים את תפקידם הצבאי והופכים למוקד קליטה תמידי של עושרו של העולם.
המילה וּפִתְּחוּ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כפועל עומד, כלומר שערי ירושלים יהיו פתוחים מאליהם [רד"ק, שד"ל], ויש המפרשים שהמילה מתייחסת לבני הנכר שיפתחו אותם בהתמדה [אבן עזרא]. השימוש בצורה הדגושה של הפועל מצביע על פתיחה נצחית וקבועה שאינה משתנה [רש"י]. השערים יישארו פתוחים יוֹמָם וָלַיְלָה משום שלא יהיה עוד פחד מאויבים וממצור [מלבי"ם], וכן משום שהשלום העולמי יאפשר לנושאי המנחות לנסוע בבטחה גם בשעות הלילה הקרירות [רד"ק]. ברובד נוסף, פתיחת השערים בלילה מסירה מהעיר את הדין ההלכתי של רשות הרבים [אהבת יהונתן].
מטרת הפתיחה התמידית היא קליטת חֵיל גּוֹיִם, שהוא העושר ונכסי האומות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שפע זה יזרום פנימה ברצף כה עז, עד שכלל לא ניתן יהיה לסגור את השערים [מלבי"ם].
ביחס לביטוי וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים, קיימת מחלוקת מרתקת בין הפרשנים לגבי אופן הגעתם של מלכי האומות:
גישה אחת גורסת כי מדובר בהכנעה. מלכים שבעבר הנהיגו אחרים, יובאו כעת בעל כורחם ואף כשהם אסורים בזיקים [אבן עזרא, רד"ק בשם תרגום יונתן, מלבי"ם], והם יגיעו אל מלך המשיח כעבדים הנכנעים לאדוניהם [רד"ק, צאינה וראינה].
מנגד, גישה שנייה מפרשת את המונח כביטוי של כבוד. המלכים יגיעו מרצונם החופשי, רכובים ומונהגים על ידי שריהם בתהלוכת כבוד מלכותית [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ואף יגיעו לירושלים במטרה להימשח בה למלוכה [מלבי"ם].
גישה שלישית, השוללת הן את רעיון השבי והן את רעיון תהלוכת הכבוד, מסבירה כי המלכים יגיעו בסדר מופתי זה אחר זה, כדוגמת עדר צאן המונהג על ידי רועה [שד"ל].