הנבואה נושאת עמה מסר של תקווה עתידית, ומבארת מדוע נצטווה הנביא קודם לכן לכתוב את דבריו בספר. אף על פי שעלול לעלות החשש כי העם יאבד, והדברים יישכחו ולא ייקראו עוד, מובטח כי יבואו ימים של גאולה. הדברים נכתבים ונשמרים למען דורות העתיד, כדי שיקראו בהם וישאבו מהם תקווה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
ההבטחה כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים מכוונת לעתיד הרחוק ולגאולה האחרונה בימות המשיח. הוכחה לכך נמצאת בהזכרתם המשותפת של יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, שכן בשיבת ציון מגלות בבל שבו לארץ רק שבטי יהודה ובנימין, ואילו כאן מובטחת גאולה שלמה לכלל האומה [רד"ק, מצודת דוד].
תהליך הגאולה מתואר בפסוק באופן כפול, תוך שימוש בשני פעלים שונים: וְשַׁבְתִּי לעומת וַהֲשִׁבֹתִים. הפרשנים מבחינים בין השניים ומסבירים כי וְשַׁבְתִּי מבטא השבה אל מצב של השקט, מנוחה וחזרה למעלה ולמדרגה העליונה של העם. לעומת זאת, המילה וַהֲשִׁבֹתִים מתייחסת להשבה הפיזית של העם אל מקומו הגיאוגרפי בארץ ישראל [מצודת ציון, מלבי"ם].
באשר למשמעות המילה שְׁבוּת, קיימת הבחנה לשונית בין המפרשים. גישה אחת גוזרת את המילה מלשון שבי, כלומר הבטחה להשבת בני השבי של העם אל ביתם [מצודת ציון]. מנגד, ישנה גישה השוללת קשר בלעדי לשביה, ומוכיחה מפסוקים אחרים במקרא בהם מופיע ביטוי דומה (כמו אצל איוב או סדום, שם לא היה שבי), כי השורש הוא למעשה ש.ו.ב, ועניינו השבה כללית של המצב לקדמותו ושיקום [מלבי"ם].