נבואה זו מציגה תמונה דרמטית של אימה עצומה והיעדר מוחלט של שלווה. בקרב הפרשנים קיימות שתי גישות מרכזיות באשר לזמן ולאירוע אליהם מכוונים הדברים. הגישה הראשונה ממקמת את התיאור בעבר, סביב אירועי גלות בבל. לפי פירוש זה, קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ מתייחס לשמועות על בבל שהטילו אימה על הגולים שם, וכן לחרדה הגדולה שאחזה בישראל בעת מפלתה של אימפריה זו. גם לאחר המפלה המשיכו העם לפחד מחרב האויב, שכן באותה עת לא שרר שלום בארץ [רש"י, מלבי"ם].
מנגד, הגישה השנייה רואה בפסוק נבואה לעתיד לבוא, המכוונת לתקופת מלחמת גוג ומגוג [רש"י, מצודת דוד]. על פי תפיסה זו, קריאת החרדה שבפסוק תיאמר מפי כל אומות העולם בימות המשיח [רד"ק].
הפסוק משתמש בכפל לשון ומצרף את הביטוי פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם כדי להדגיש את גודלו ועוצמתו של הפחד שיהיה באותה עת [מצודת דוד], כאשר המילה שָׁלוֹם מכוונת כאן למצב של שלווה [ביאור שטיינזלץ].