זעקת הכאב של העם נענית בתוכחה המבהירה כי הסבל והחורבן אינם מקריים, אלא תוצאה ישירה של מעשיהם. הפסוק פותח בפנייה בלשון זכר במילה מַה־תִּזְעַק, אך מיד עובר להשתמש בלשון נקבה בשאר המילים. חילופי לשון אלו אופייניים לנבואות המופנות לישראל, כאשר לשון הזכר מכוונת כלפי "העם" ולשון הנקבה מכוונת כלפי "כנסת ישראל", אך הכוונה והמשמעות אחת הן [רד"ק].
ה' פונה לעם ושואל מַה־תִּזְעַק עַל־שִׁבְרֵךְ ועל כך שאָנוּשׁ מַכְאֹבֵךְ. כלומר, מדוע אתם צועקים ומתרעמים על המכה האנושה והכאב החמור שבאו עליכם, כאילו פגעו בכם לחינם וללא סיבה? הרי אין לכם להלין אלא על עצמכם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ההסבר למכה טמון במילים עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ, החושפות את חומרת המצב הרוחני באמצעות הבחנה דקה בין סוגי העבירות. "עוון" הוא מעשה שנעשה במזיד ומתוך עיוות השכל, בעוד "חטא" נעשה בשוגג או מתוך יצר ותאווה. בדרך כלל, חטאים הנובעים מתאווה הם רבים בתדירותם, ואילו עוונות הנעשים במזיד מתאפיינים בעוצמתם ובחומרתם. אולם כאן מתוארת החרפה כפולה במצבו של העם: העוונות החמורים הפכו להיות גם רבים מאוד (רֹב עֲוֹנֵךְ), והחטאים הרגילים והתדירים הפכו להיות עצומים וחמורים כעבירות שחייבים עליהן מיתה (עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ) [מלבי"ם].
לאור מציאות עגומה זו, מסכם ה' ואומר עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ. הייסורים אינם שרירותיים, אלא הם תשלום וגמול צודק על ריבוי העבירות ועוצמתן [מצודת דוד].