הפסוק משתמש בדימוי רפואי נוקב כדי להמחיש את המצב הקשה של העם והארץ בעקבות הצרות והחורבן, וממשיל אותם לחולה אנוש שאיש אינו מקווה להחלמתו [רד"ק].
המילים אֵֽין־דָּ֥ן דִּינֵ֖ךְ מתפרשות במונחים של אבחון רפואי. מצב החולי כה חמור ונואש, עד שאין בנמצא רופא שמוכן "לשפוט" ולהעריך את המכה כדי להתאים לה טיפול, שכן הרופאים כבר התייאשו ממנה לחלוטין [מצודת דוד, רד"ק]. במצב זה, איש אינו סבור שעוד נותרה תקווה לישועה [רש"י], ואין מי שיגזור את הדין לטובה [ביאור שטיינזלץ].
המילה לְמָז֑וֹר מתארת את פעולת הריפוי והטיפול בפצע. הפרשנים מצביעים על מספר מקורות אפשריים למונח זה מתוך עולם הרפואה הקדום: פיזור של אבקות סממני רפואה על גבי המכה [מצודת ציון, מלבי"ם], מיעוך הפצע כדי להוציא מתוכו את המוגלה [מלבי"ם], או הנחת תחבושת [רד"ק].
הפסוק כופל את הרעיון במילים נרדפות כדי לחזק את המסר [רד"ק, מצודת ציון], ומוסיף רְפֻא֥וֹת תְּעָלָ֖ה אֵ֥ין לָֽךְ. המונח תְּעָלָ֖ה מוסבר כרפואה המביאה תועלת ועזרה [רש"י]. גישה נוספת מתארת זאת כריפוי פנימי ועמוק, בדומה לתעלת מים המשקה את העצמות ומחזירה לגוף את חיוניותו ונעוריו [מלבי"ם]. אולם, המציאות המרה המתוארת היא שתרופות מבריאות ומחיות אלו פשוט אינן בנמצא [ביאור שטיינזלץ].