הפסוק מציג תפנית ביחס ה' אל העמים שפגעו בישראל. אף על פי שהייסורים והגלות באו על ישראל בצדק בעקבות חטאיהם, האומות שפגעו בהם אינן פטורות מעונש, שכן לא הייתה להן הזכות לשדוד ולבזוז אותם [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. המילה לָכֵן הפותחת את הפסוק משמשת כלשון של שבועה אלוהית [רש"י], המצהירה כי לאחר שיתכפרו עוונותיהם של ישראל ותחל רפואתם, ה' ישלם לאויבים כגמולם [מלבי"ם, מצודת דוד]. בניגוד לישראל שישרדו את הגלות ויזכו לגאולה, האויבים יבואו לכדי כליה מוחלטת [אברבנאל].
העונש המפורט בפסוק פועל במדויק על פי העיקרון של מידה כנגד מידה, והוא מחולק לפגיעה בגוף ולפגיעה ברכוש [מלבי"ם]. ביחס לפגיעה הגופנית והפגיעה בחירות, אֹכְלַיִךְ הם אלו שהרגו והשחיתו את ישראל, ולכן הם עצמם יֵאָכֵלוּ ויושמדו [מלבי"ם, מצודת דוד]. צָרַיִךְ הם המעיקים שלקחו את ישראל לשבי, ועל כן גם הם בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ. הכפילות במילים וְכׇל־צָרַיִךְ כֻּלָּם נועדה לחזק ולהדגיש את ודאות הגזרה [רד"ק].
בחלקו השני, הפסוק מתייחס לפגיעה ברכוש, ומבחין בין שני סוגים של פוגעים: המשחיתים והגנבים [מלבי"ם]. המילה שֹׁאסַיִךְ מתארת את אלו שרומסים ודורכים [מצודת ציון], ומכוונת כלפי אויבים שמטרתם העיקרית הייתה להחריב ולהשחית את הרכוש, ולא רק לקחת שלל [מלבי"ם]. אותם משחיתים יהיו לִמְשִׁסָּה, כלומר יהפכו בעצמם למרמס ולביזה בידי אויביהם [רש"י, מצודת דוד]. מבחינה לשונית, האות אל"ף במילה זו מחליפה את האות וי"ו, ושורש המילה זהה במשמעותו למילה משיסה [רד"ק]. לעומתם, בֹּזְזַיִךְ הם השודדים שפעלו מתוך רצון להפיק רווח אישי ולקחת שלל לעצמם, תוך עזיבת שאר הרכוש. גם הם ייענשו באותו האופן, וה' ייתן אותם לָבַז – לשלל ביד אויביהם [מלבי"ם, מצודת דוד].