ביום מן הימים עתידה להתרחש גאולה שלמה, שבה תוסר לחלוטין שליטת האומות הזרות מעל עם ישראל, והם יזכו לחירות מוחלטת משעבוד. הנביא משתמש בדימוי של בהמת משא המשוחררת מעול העבודה כדי לתאר את שחרור העם.
הפרשנים מסכימים כי ההבטחה אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מסמלת את הסרת שעבוד האומות מעל ישראל. עם זאת, ישנם דגשים שונים לגבי זהות משעבדים אלו: יש המפרשים כי מדובר בעול של אומה ספציפית כמו הכשדים [מצודת דוד] או הנוגש התורן [ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים רואים בכך התייחסות רחבה לעול כלל האומות בגלות, ואף לעולם העתידי של גוג ומגוג [רד"ק].
כחלק מתיאור השחרור, ה' מבטיח וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק. התיבה מוֹסְרוֹתֶיךָ מתארת את הרצועות וקשרי הרתמה המהדקים את העול אל הצוואר, ואילו אֲנַתֵּק משמעו העתקה והסרה מוחלטת של רצועות אלו [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה מסורתית, במקראות מדויקים המילה "ומוסרותיך" נכתבת בכתיב מלא, עם אות וי"ו נוספת לאחר הרי"ש [מנחת שי].
בסיום הפסוק נאמר וְלֹא־יַעַבְדוּ־בוֹ עוֹד זָרִים, כלומר נוכרים לא ישעבדו עוד את ישראל, אלא העם יעבוד את ה' בלבד [מצודת דוד, מצודת ציון]. הפרשנים עומדים על שינוי לשוני מעניין בחלק זה: הפסוק פותח בפנייה לנוכח ("צַוָּארֶךָ", "וּמוֹסְרוֹתֶיךָ") אך מסיים בגוף שלישי נסתר ("בּוֹ"). יש המסבירים כי המילה "בו" מתייחסת לעם ישראל ולמייסדו, יעקב [ביאור שטיינזלץ], או שזהו פשוט סגנון מקראי שכיח המשלב מעברים טבעיים בין דיבור לנוכח לדיבור על נסתר [רד"ק]. לעומתם, גישה ייחודית גורסת כי המילה "בו" מתייחסת לצוואר שהוזכר בתחילת הפסוק, כלומר הזרים לא יעבדו עוד בצוואר זה ולא יניחו עליו את עולם [מלבי"ם].