הנביא משתמש בדימוי רטורי חריג ובלתי אפשרי כדי להמחיש מצב של חרדה וייסורים קיצוניים. הפסוק פותח בקריאה שַׁאֲלוּ־נָא וּרְאוּ אִם־יֹלֵד זָכָר. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בשאלה רטורית על תופעה שלא תיתכן במציאות: הרי אין זה מדרכם של זכרים ללדת ולחוות צירי לידה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהפועל יכול להתייחס לעיתים לזכר במובן של הולדה, פעולת הלידה עצמה וייסוריה שייכים לאישה [רד"ק].
לאור עובדה זו, הנביא תמה: מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל־גֶּבֶר יָדָיו עַל־חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה. המילה גֶּבֶר משמעה כל איש [מצודת ציון], והמילה חֲלָצָיו מתפרשת כמותניו [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הנביא מתאר תמונה שבה כל גבר תומך את ידיו על מותניו מתוך כאב, בתנוחה האופיינית לאישה הכורעת ללדת [מצודת דוד]. הבחירה בדימוי של צירי לידה נובעת מכך שחבלים אלו נחשבים לחזקים ולעזים מכל כאב אחר, והם נועדו להמחיש את עוצמת הצרה והמצוקה שתבוא על האנשים [רד"ק].
בנוסף לכאב הפיזי, הפסוק מתאר גם תגובה גופנית של אימה: וְנֶהֶפְכּוּ כׇל־פָּנִים לְיֵרָקוֹן. המילה לְיֵרָקוֹן מתארת מראה ירוק [מצודת ציון]. מתוך עוצמת הכאב והפחד, הדם נס מן הפנים, והאנשים נותרים חיוורים, מיוסרים ומפוחדים כאנשים חולים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
גישה פרשנית שונה, המפרשת את הפסוק בדרך המליצה, מציג ה[מלבי"ם]. לשיטתו, דימוי הלידה מסמל בקיעת עיר מבצר והוצאת תושביה להורג, כאשר העיר הנכבשת נמשלת לאישה הרה הפולטת את בניה. לפי פירוש זה, הנביא פונה לעם ישראל ושואל מדוע הם מפחדים ממפלתה של בבל. בבל היא ה"יולדת" החווה את צירי החורבן, ואילו עם ישראל נמשל ל"זכר" – הגורם שהוביל לאותם צירים, אך אינו אמור לחוות את הכאב בעצמו. תמיהת הנביא היא אפוא כלפי ישראל: מדוע אתם נחרדים ואוחזים את חלציכם בפחד מפני המשבר הבא על בבל, הרי אתם כזכר שאינו אמור לחוש את חבלי הלידה.