ירמיהו, פרק ל׳, פסוק ו׳

מצב של חרדה וייסורים קיצוניים מומחש באמצעות שאלה רטורית על תופעה בלתי אפשרית: שַׁאֲלוּ־נָא וּרְאוּ אִם־יֹלֵד זָכָר, שהרי צירי לידה שייכים לנשים בלבד. לאור זאת עולה התמיהה מַדּוּעַ רָאִיתִי כׇל־גֶּבֶר יָדָיו עַל־חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה, כלומר מדוע כל איש תומך את ידיו על מותניו מתוך כאב עז ומצוקה, בתנוחה של אישה הכורעת ללדת. מרוב אימה הדם נס מהפנים, וְנֶהֶפְכּוּ כׇל־פָּנִים לְיֵרָקוֹן, כך שהאנשים נותרים חיוורים, מיוסרים ומפוחדים כחולים בעלי מראה ירוק. בדרך המליצה, הפנייה מופנית לעם ישראל החרד מפני מפלת בבל: בבל היא היולדת החווה את משבר החורבן, ואילו ישראל נמשלים לזכר שאינו אמור לחוות את חבלי הלידה בעצמו, ולכן אין סיבה שיאחזו חרדה.