זעקת שבר על תקופת משבר חסרת תקדים הופכת להבטחת נחמה, כאשר שיא הקושי מתגלה כנקודת הפריצה של הגאולה.
המילה הוֹי מבטאת קול יללה וקינה של אדם השרוי במצוקה עמוקה [מצודת דוד, מלבי"ם]. יום זה מתואר כיום גָדוֹל, כלומר עז, קשה ורצוף בצרות רבות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], עד כדי כך שהוא מוגדר מֵאַיִן כָּמֹהוּ – אירוע חסר תקדים בחומרתו שלא נראה כמותו מעולם [מצודת דוד].
באשר לזיהוי של הַיּוֹם הַהוּא המהווה עֵת־צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, עולות מן המקורות שתי גישות מרכזיות:
גישה אחת קושרת את הדברים לאירועים היסטוריים, ומפרשת כי מדובר ביום מפלתה של אימפריית בבל והריגת מלכה, בלשאצר [רש"י]. תקופה זו הובילה בסופו של דבר לשבירת עול המיסים והעבודה הקשה של גלות בבל, ולניתוק מוסרות השעבוד בימי כורש מלך פרס [מלבי"ם].
גישה שנייה רואה בכך נבואה לעתיד לבוא, לעת מלחמת גוג ומגוג [רש"י, רד"ק]. על פי תפיסה זו, מדובר בצרה חמורה ובלתי רגילה, אך היא נועדה להיות זמנית בלבד ולחלוף במהרה [רד"ק].
למרות תיאור המצוקה, הפסוק נחתם בהבטחה וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ. הישועה אינה רק מגיעה לאחר הצרה, אלא צומחת מתוך הצרה עצמה [מצודת דוד, חומת אנך]. תהליך זה מדומה לצירי לידה, שבהם דווקא מתוך שיא הכאב והמצוקה מופיעה הישועה [ביאור שטיינזלץ]. רובד נוסף לביאור המילה וּמִמֶּנָּה מציע כי היא רומזת לשכינה, כך שישראל עתידים להיגאל יחד עם נוכחותה של השכינה עצמה [חומת אנך].