פתיחה זו מהווה שער לאחת מנבואות הנחמה המרכזיות והמקיפות ביותר, המעבירה את מוקד המסר מחורבן לגאולה עתידית. המילים הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מציגות כותרת ייחודית המצויה בספר זה בלבד, ויש המסיקים מכך שהדברים הועלו על הכתב בידי סופרו של הנביא, ברוך בן נריה [ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים רואים במשפט פתיחה ברורה ומובנת מאליה [רד"ק].
לאחר שירמיהו ניבא ארוכות על החורבן הקשה הצפוי מידי נבוכדנצר, ה' מצווה עליו כעת לכתוב בספר נבואה של נחמה, גאולה וחזרת העם לארצו. מטרת העלאת הדברים על הכתב היא היסטורית ואמונית: כדי שבאחרית הימים, כאשר ישראל יראו שהייעודים הרעים והקשים אכן התקיימו, הם ידעו בוודאות שגם ההבטחות הטובות יתגשמו במלואן ויעמדו לימים רבים [אברבנאל].
נבואה זו, שהיא האחת־עשרה במספר בספר ירמיהו, צופה פני עתיד רחוק. היא אינה עוסקת בשיבת ציון של ימי בית שני – שכן אז שבו רק מעטים ולא חודשה מלכות בית דוד – אלא מכוונת לתקופת אחרית הימים. היא מתארת קיבוץ גלויות שלם, הכולל הן את גולי יהודה והן את עשרת השבטים (מלכות אפרים), את איחודם מחדש לעם אחד, ואת כינונה של ברית חדשה ונצחית. הגאולה המתוארת כאן תצמח מתוך משבר עולמי עצום ומלחמת גוג ומגוג, שבה האומות יילחמו זו בזו על השליטה בארץ ישראל ובירושלים. מתוך אותה עת צרה וחרדה עולמית, עם ישראל ייוושע, עול השעבוד של זרים יישבר מעל צוארו לנצח, והוא ישוב לארצו כדי לעבוד את ה' ולחסות תחת שלטונו של מלך מזרע דוד [אברבנאל].