איוב, פרק י׳, פסוק ט״ו

איוב שרוי בייאוש עמוק וחש כי גורלו נחרץ לייסורים ולחוסר תוחלת, ללא קשר לבחירותיו המוסריות. הוא מצהיר כי אִם־רָשַׁעְתִּי הרי שאַלְלַי לִי, קריאת צער ובכי על העונש שיספוג, אך גם אם וְצָדַקְתִּי הרי שלֹא־אֶשָּׂא רֹאשִׁי בגאווה, משום שניכר כי ה' אינו מרוצה ממנו בשום מצב. תחושת המלכוד נובעת מהפער שבין אפסיות האדם לידיעת ה' המוחלטת, ומכך שייסוריו אינם פוסקים גם לאחר שנוקה מעוונו והצדיק עליו את הדין. בשל כך הוא מתאר את עצמו כשְׂבַע קָלוֹן, אדם המלא בבושה מחרפת רעיו, ונמצא במצב מתמשך של וּרְאֵה עׇנְיִי, בו הוא רואה את סבלו בכל עת, אם כי ייתכן שזו תפילה לה' שיראה את מצוקתו או הכרה בכך שה' אכן רואה את ייסוריו כמוצדקים.