איוב, פרק מ׳, פסוק כ״ד

החיה העצומה שותה מן הנהר בצמא אדיר, וכאשר בְּעֵינָיו יִקָּחֶנּוּ, היא גומעת את המים כמלוא ראיית עיניה או שואבת אותם עד למעיינות הנובעים שלהם. מתוך תשוקתה לרוקן את הנהר היא משקעת את ראשה עמוק במים וכך בְּמוֹקְשִׁים יִנְקָב־אָף, כאשר אפה נחבט ונפצע מאבני הנגף שבקרקעית. לחלופין, נחיריה מתרחבים בעוצמה רבה כל כך עד שהם נראים כמנוקבים, או שהם עצמם משמשים כמלכודות השואבות לתוכן את שאר חיות הנהר. מנגד, התיאור עשוי להמחיש את חוסר האונים של האדם בשאלה האם יוכל אי פעם לצוד חיה זו ולנקוב את אפה בקרסי ציד, שכן רק ה' מסוגל ללכוד אותה במבטו בלבד.