מתוך ייסוריו העמוקים, איוב מביע ייאוש מוחלט מקיומו ומבקש שחרור מסבלו, תוך הכרה בזמניותם ובחוסר התוחלת של חיי אנוש. הוא פונה אל ה' בבקשה להרפות ממנו, מתוך הבנה שזמנו קצוב ממילא.
בביאור המילה מָאַסְתִּי, רוב הפרשנים מסכימים כי איוב מואס בחייו כמות שהם. הוא קובע לֹא־לְעֹלָם אֶחְיֶה, כלומר, חייו קצרים וזמניים, ואין בהם שהות מספקת כדי לזכות בטובה אמיתית [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שונה מפרשת שאיוב מתייחס למוות עצמו: בעבר הוא מאס ופחד מהעובדה שלא יחיה לנצח, אך כעת, מרוב סבל, נפשו בוחרת במוות והוא שמח על כך שחייו יסתיימו [מלבי"ם]. פרשנות נוספת רואה כאן מאבק פנימי בין הגוף לנפש; הגוף מואס ברעיון של שליחת יד בנפש כדי שלא לאבד את חיי העולם הבא, תוך תקווה שה' עוד ירפא אותו [אלשיך].
מתוך תחושת חוסר האונים, איוב זועק חֲדַל מִמֶּנִּי. בקשה זו מתפרשת בשני כיוונים עיקריים. הכיוון הראשון הוא בקשה להפסקת הייסורים: איוב מתחנן שה' יפסיק להרע לו, לייסר אותו או להעניש אותו על חטאיו, ויניח לו לחיות את שארית חייו עם מעט משמעות ותוחלת [רש"י, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. הכיוון השני רואה בכך בקשה למוות: איוב מבקש מה' שייקח את חייו [מצודת דוד], או שייקח את נשמתו בשנתו ולא יחזיר אותה בבוקר [אלשיך].
ההצדקה לבקשה זו טמונה בסוף הפסוק, כִּי־הֶבֶל יָמָי. רוב הפרשנים מסבירים שחייו של איוב מועטים, ריקים וחסרי ממשות. יש המדגישים כי ימיו נחשבים להבל משום שבמצבו הנוכחי הוא אינו מסוגל עוד לקיים מצוות המקנות לחיים קיום וערך נצחי, ולכן אין בהם כל תועלת [אלשיך].