איוב, פרק ז׳, פסוק י״ב

זעקתו של איוב מבטאת תחושת מחנק של אדם הכלוא בתוך ייסוריו, התוהה מדוע ה׳ מפעיל כנגדו כוח ריסון כה עצום, כאילו היה כוח טבע הרסני.

הפרשנים מסכימים כי הפסוק בנוי על דימויים של איתני טבע ויצורי פרא שיש לבלום את כוחם. הֲיָם אָנִי – האם אני דומה לים הגועש המאיים להטביע ולהחריב את העולם, שעליו יש לשים גבול של חול כדי שלא יעבור את גדותיו? אִם תַּנִּין – האם אני לווייתן, דג עצום או יצור קדם מפלצתי הכלוא בנבכי המצולות כדי שלא יזיק לעולם המיושב [מצודת ציון, רש"י, שטיינזלץ].

מתוך דימויים אלו, עולה השאלה כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר. הפרשנים נחלקו לגבי מהותו של אותו משמר שהושם על איוב:

הגישה המרכזית רואה במשמר ביטוי לכליאה בתוך הייסורים ולמניעת המוות. איוב קובל על כך שהוא כלוא בתוך חייו ללא יכולת מילוט, כאשר גלי הסבל עוברים עליו תדיר ואין לו הצלה לא בהקיץ ולא בשינה [רמב"ן, מצודת דוד]. יתרה מכך, השטן עצמו הופקד לשמור על גופו של איוב כדי שנפשו לא תצא, והוא נאלץ להמשיך לחיות ולסבול. איוב תוהה האם יציאת נשמתו ומותו היו מחריבים את העולם, שבגללם ה׳ שומר עליו בחיים בכוח כה רב [רש"י, אלשיך].

מנגד, גישה אחרת מפרשת את המשמר כהשתקה וסתימת פיות. לפי תפיסה זו, איוב שואל מדוע שמים מחסום ורסן על פיו ומונעים ממנו לדבר ולהתלונן. הוא תמה האם מילותיו מסוכנות כל כך, עד שאם יפתח את פיו ויביע את אשר על לבו, הוא יגרום לנזק ולחורבן בדומה לים או לתנין [מלבי"ם].