בתוך ייסוריו הקשים, איוב מפנה קריאת ייאוש המדגישה את שבריריות הקיום האנושי ואת קוצר החיים. הוא טוען כי מאחר שחייו חולפים במהירות והמוות הוא מוחלט, אין כל תוחלת בהמשך הסבל, וראוי שה' יניח לו לנפשו.
המילה זְכֹר מסמנת תפנית שבה איוב מפנה את פניו כלפי מעלה ופונה ישירות אל ה', דבר שאינו שכיח בתוכחותיו [רמב"ן, אבן עזרא, מצודת דוד]. הוא מבקש מה' להתחשב בכך שרוּחַ חַיָּי, כלומר שחייו חולפים מהר כמו רוח [שטיינזלץ, מצודת דוד]. ברובד הפיזי, הכוונה היא לנשימת אפו; כשם שנשימה שיוצאת או רגע שחולף אינם חוזרים לעולם, כך גם חייו הולכים ואוזלים [מלבי"ם]. גישה שונה מציעה כי המילה "רוח" מרמזת על כך שגופו של איוב כבר אינו מסוגל לשאת את הכאב, ורק רוחו היא שסופגת את הייסורים, או שהשטן מעמיד את נפשו בקרבו באופן לא טבעי רק כדי להאריך את סבלו [אלשיך]. על פי תורת הסוד, באומרו "רוח חיי", איוב הזכיר מבלי דעת את רוחו של תרח שנתגלגלה בו, ובכך למעשה הצדיק את ריבוי ייסוריו [חומת אנך].
בהמשך הפסוק מצהיר איוב כי לֹא־תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב. במילים אלו הוא עונה לרעיו שניסו לנחמו כי ייסוריו ימרקו את עוונותיו ויביאו לו אחרית טובה. איוב טוען כי הוא ימות בטרם תגיע אותה טובה [מצודת דוד], וכי לעולם לא ישוב לראות את הטוב שחווה בעבר [שטיינזלץ]. יתרה מכך, מכיוון שהייסורים מונעים ממנו לפעול ולהשלים את ייעודו, מצבו הנוכחי נחשב כמוות, ואין לו כל רווח בהמשך קיומו [מלבי"ם]. המילה לִרְאוֹת מתפרשת גם במשמעות של הבטה מרחוק; איוב חש שעינו של ה' כבר אינה משגיחה עליו מרחוק, ולכן גם הוא לא יזכה לראות טוב מקרוב [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקביעה "לא תשוב עיני" מתייחסת למצב שלאחר המוות [אבן עזרא]. מתוך ייאושו העמוק, איוב מבטא כאן כפירה בתחיית המתים [רש"י, מלבי"ם], או לחלופין, חרדה שמא איבד את זכותו לראות את הטוב הצפון בעולם הבא [אלשיך].