מתוך מעמקי סבלו, איוב מתבונן על טבעם החולף של החיים ועל המהירות שבה האושר חומק ונעלם. לעומת לילות הייסורים הארוכים והבלתי נגמרים שחווה עד כה, המילה יָמַי מתייחסת לימי הטובה והשמחה שלו, אשר עזבו אותו במהירות עצומה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. פרשנים אחרים רואים במילה זו תיאור כללי של ימי חיי האדם, החולפים להם ביעף [רמב"ן, תקות אנוש].
את המהירות הזו מדמה איוב באומרו כי ימיו קַלּוּ מִנִּי־אָרֶג. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אָרֶג מתייחסת לכלי מלאכתו של האורג, המושלך ונע בקלות ובמהירות רבה מקצה לקצה בין חוטי השתי [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, רמב"ן]. יש המפרשים זאת כפעולת האריגה עצמה הנעשית בזריזות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מבעד לדימוי הפיזי, מסתתר רובד רעיוני: כשם שחוטי השתי והערב נשזרים זה בזה במהירות כך שכל חוט מבטל את קודמו, כך מרוצת הזמן גורמת לכל יום לבטל את היום שעבר [מלבי"ם]. במישור הרוחני, ימי חייו של האדם נועדו לארוג לבוש רוחני של תורה ומצוות. איוב מצר על כך שימיו חלפו מבלי שיוכל להמשיך במלאכת אריגה רוחנית זו בשל ייסוריו הקשים [אלשיך, מלבי"ם].
חייו של איוב מסתיימים בְּאֶפֶס תִּקְוָה, כלומר מבלי כל תקווה או תוחלת [מצודת ציון]. הוא אינו מצפה עוד לטובה ומאמין שמחלתו כה קשה עד שלעולם לא ישוב לאיתנו [רש"י, מצודת דוד]. ייאוש מוחלט זה משקף את תפיסתו של איוב כי הגוף השב אל העפר לא יקום לתחייה [תקות אנוש], וכן את אובדן הביטחון בה׳ עקב הכעס והתלונות על ייסוריו [אלשיך]. לצד המשמעות הרגשית, חותם הפסוק את דימוי האריגה במשחק מילים עמוק: המילה תִּקְוָה משמעותה גם חוט. ימיו של איוב כלים לא רק באפס תקווה נפשית, אלא גם כחוט אריגה שניתק או נגמר, ומותיר את הבגד חסר ובלתי שלם [אבן עזרא, רמב"ן].