האדם הניצב מול סבלו ומול בוראו חש כי קיומו שברירי וזמני, וכי מבט אלוהי אחד עשוי לחרוץ את גורלו ולהעלימו מן העולם.
בחלקו הראשון של הפסוק, איוב מתאר את סופיות החיים. המילה תְשׁוּרֵנִי משמעותה תראה אותי [מצודת ציון], והמילה רֹאִי אינה פועל אלא שם עצם המבטא ראייה [מנחת שי, מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שלאחר המוות, העין שרואה את איוב כעת, או זו שתחפוץ לראותו בעתיד, לא תוכל לראותו עוד לעולם, שכן הוא ייקבר וייעלם מעין כל.
בחלקו השני של הפסוק, איוב פונה ישירות אל ה', באומרו עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי. השימוש בפועל ראייה יחד עם אות היחס 'בי' מצביע על עיון, הפלאה והסתכלות חודרת ומעמיקה [מלבי"ם]. מתוך כך, עולות כמה גישות מרכזיות להבנת פנייה זו:
הגישה הראשונה מדגישה את אפסות האדם מול כוחו של ה'. איוב תוהה כלפי מעלה מדוע ה' נדרש לדכא אותו בייסורים ממושכים, שהרי די במבט אחד ויחיד של ה' עליו כדי שהוא יחדל מלהתקיים [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים זאת כהחמצה טראגית: כאשר ה' יפנה לבסוף את מבטו אל איוב כדי להיטיב עמו, יהיה זה מאוחר מדי, והוא כבר לא יהיה בין החיים [מצודת דוד].
גישה נוספת רואה בייסורים עצמם מצב של מוות בחיים. אף על פי שאיוב חי, נושם, ונמצא תחת השגחת ה', חומרת הסבל הופכת אותו למי שחשוב כמת. מצב זה, שבו הוא נראה באור החיים אך בעצם איננו, גרוע יותר ממוות טבעי שבו האדם פשוט נעלם מן העין [מלבי"ם].
רובד עמוק נוסף מתמקד בחששו המוסרי של איוב אל מול ההשגחה. בעוד שעין אנושית רק קולטת אור ואינה רואה באמת, עינו של ה' היא הראייה המוחלטת והמהותית. איוב חושש כי מתוך ייאושו ואפסות תקוותו הוא יידרדר להפקרות ולחטא, עד למצב שבו ה' יסלק ממנו לחלוטין את השגחתו, ואפילו "עין" אחת של רחמים לא תביט בו. לכן, הוא מבקש שכעת, בעוד ה' מביט בו בשתי עֵינֶיךָ המייצגות את מידת הדין, עדיף שיסתלק מן העולם טרם יחטא ויאבד את הכל [אלשיך].