מבעד למילים בוקעת מציאות חייו המיוסרת של איוב, המדמה את גופו החולה לנוף של ריקבון וחורבן. התיאור אינו רק תיעוד של מחלה קשה, אלא ביטוי לשברון עמוק ולתחושה של אדם ההופך למת בעודו מהלך.
המילים לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה מתפרשות על ידי הפרשנים כתיאור מוחשי של פצעיו המדממים, אשר התכסו בתולעים, כינים וגלדים, העוטפים את בשרו כמו בגד. [תקות אנוש] מוסיף כי ייתכן שמדובר בתיאור של ריקבון ועיפוש עמוק המתפשט בכל הגוף, בעוד [אלשיך] רואה בכך דימוי לשחין לח, המלא באבעבועות וליחה. מעבר לסבל הפיזי, [רמב"ן] מציין כי תיאור זה מזכיר לאדם את גורלו הסופי בקבר, בו גופו יעטה תולעים ועפר.
לגבי הביטוי וְגוּשׁ עָפָר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחתיכות עפר ממשיות שדבקו בגופו, בין אם משום שישב באפר [מצודת דוד], ובין אם משום שזהו טבעו של עפר לח המעלה חלודה ורטיבות [רש"י]. עם זאת, יש הרואים בכך תיאור של העור עצמו, שהתייבש והפך למעין אדמה חרבה [שטיינזלץ], או דימוי לשחין יבש ושורף כאש [אלשיך]. [אבן עזרא] מציין דעות נוספות לפיהן מדובר במין חיה או במילה שנגזרה מלשון מישוש באפילה, אך מכריע גם הוא כי מדובר בעפר ממש.
מצבו הרעוע של איוב מגיע לשיאו בביטוי עוֹרִי רָגַע. רוב מוחלט של הפרשנים מסבירים שמילה זו נגזרת מלשון בקיעה וקריעה; העור היבש נסדק ומתבקע בדומה לאדמה לאחר ירידת גשמים. לעומת זאת, [רש"י] ו-[אבן עזרא] מציעים פירוש ולפיו העור התקמט והוא נע כגלים, בדומה לגלי הים. גישה ייחודית מציג [מלבי"ם], המפרש את המילה מלשון מנוחה ומרגוע: לטענתו, העור נאכל ונמס לחלוטין עד שהוא כביכול "נח" מן התולעים, ורק הבשר החשוף שתחתיו נותר להתכסות בהן.
בפירוש המילה וַיִּמָּאֵס, נחלקים הפרשנים לשתי גישות עיקריות. הגישה האחת גורסת כי המילה היא כפשוטה, מלשון מיאוס: העור הפך לדוחה, מצחין ומעורר גועל בשל הליחה הסרוחה והשתנות צורתו [רלב"ג, שטיינזלץ, אבן עזרא, אלשיך]. הגישה השנייה קובעת כי שורש המילה הוא מ.ס.ס, ומשמעותה שהעור פשוט נמס, ניתך וזב דם וטיט [מצודת דוד, מצודת ציון, רמב"ן, תקות אנוש, מלבי"ם].
מתוך מציאות איומה זו, שבה חצי מבשרו כבר נאכל והוא עטוי ריקבון, עולה תהייתו הכאובה של איוב: כיצד יוכל להמשיך לעבוד את ה' יומם ולילה או לשאוף לשלמות רוחנית, כאשר גופו קורס ומתכלה לחלוטין [מלבי"ם, אלשיך].